על ידי גירויים של תנועה קלה דרך כל הגוף אנחנו מחזירים את האדם לימי ראשיתו בבניית עצמו, כדרך התינוק. אנחנו מספקים לו תמונות חדשות ובהירות יותר על כל המתרחש בגופו, מאפשרים לו לתקן מה שצריך לתקן, ולאמץ לעצמו פתרונות תפקוד טובים יותר ממה שהיו לו עד כה. אנו מספקים את הגירוי והוא מביא את הפתרונות. לא צריך ולא נכון לדאוג, הידע בפנים. הידע של הבריאה. התוצאה היא מצב תפקודי חדש שבו פחות מאמץ ויותר הצלחה, להבריא ולהשתכלל כל הזמן. של שיח בעניין.
אני לא מכיר עוד מישהו שעושה כך.
התנועה
הן ברפואה והן במכלול השיטות האחרות גם אם יש לתנועה תפקיד של כבוד היא עדיין נתפסת כטכניקה טיפולית. אצלנו התנועה היא לב העניין, וכדי להבין עד כמה זה לב העניין אז נאמר שהתנועה היא לא רק דימוי למהות החיים אלא שהיא החיים עצמם.
התנועה לתפיסתנו מעצם הגדרתה היא לא רק העברת חפצים אלה או אחרים ממקום למקום. היא דופק חיים. היא רצף שינויים מכל מקום לכל מקום בכל גודל ובכל זמן. היא האופן שבו מתקיים הדיבור בין דבר לדבר. הוא העיקרון שמאפשר לרעיון החיים להתעדכן, לשמור על טריות ולא להפוך לפג תוקף. זהו התהליך של "פרפטום-מובילה" בכל רגע ורגע שמקיים את הבריאה כולה, מקטן ועד גדול, מן הפרט עד המכלול. תהליך מתמשך של זרימת אינפורמציה בחילוף חומרים אדיר!
האינפורמציה
האינפורמציה שגלומה בתדרים הבסיסיים של הבריאה היא אסופת כל הקודים של סודות החיים עבור הבריאה ככלל ועבור הד.נ.א האנושי כפרט. שם כל מכלול האינפורמציה לקיום הגלקסיות כמו גם לקיום האנושות. שם כל מה שאנו נזקקים לו בהווה, שנזקקנו לו בעבר ושנזדקק לו בעתיד. כלשון הכתוב: עולם כמנהגו נוהג. מה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש. ובמילים אחרות כל מה שתצטרך מצוי שם, ואין זולתו כלומר אין משהו שתצטרך ואין בו. זאת מלוא האינפורמציה שמילאה את החלל מיד אחרי המפץ הגדול. אלה התכנים של מצב הצבירה החדש, המוכר לנו, שהחליף את מצב הצבירה הקודם המרוכז יותר שסיים את דרכו (או חייו) בהתפרקות גדולה, בפיצוץ הקרוי בלשון המדע המפץ הגדול, כשרסיסיו על פני כל. ממנו נוצרו התאגדויות חדשות של מבנים מורכבים יותר המוכרים לנו כצופני חיים שונים של אנוש של ציפור של פרח, של ים יבשה ושמיים וכל מה שניכר לעינינו הבוחנות כמרכיבי הבריאה והפלנטות השונות. מכלול האינפורמציה הזו הוא מה שניתן לכנות "המרכיב האלוהי" של הבריאה שרסיסיו על פני כל. הוא הידע שאנו מחפשים להסתמך עליו. הוא "רץ" בתוכנו ודרכנו לרענן אותנו בכל עת, ואמור לרוץ דרך כל נימי גופנו כל עוד לא נחסום אותו. הוא שנועד לשמור אותנו רעננים ומעודכנים בכל האינפורמציה הדרושה לחיינו בכל רגע, שלא נפסיק להיות רלוונטיים לעצמנו ולבריאה כולה, ונהיה בריאים. זו מהות הסימביוזה הקוסמית כולה.
הידע
הידע הכולל הוא אותה אינפורמציה (המעוגנת באסופת כל הקודים של החיים כפי שהם מוכלים בתדרים הבסיסיים של הבריאה, ראה לעיל) כאשר היא סדורה ועומדת לרשותנו. וכבר כאן ראוי להדגיש - עומד לרשותנו כדי להשתמש בו, לא כדי לנכס אותו. ולמה? מכיוון שהוא גדול מאיתנו. אנחנו מוכלים בתוכו ולנו אין די קפאסיטי כדי להכילו, מהגדרה! הקודים האלה הם הם אבני הלגו לכל מה שאנו מזהים סביבנו אח"כ כתוצרים חצי מובנים של צופני הבנייה (הד.נ.א לסוגיו השונים) המאפשרים את בנייתם הזריזה של תוצרי החיים הגלויים לנו. התדרים הבסיסיים האלה הם בעלי אורך גל מהיר במיוחד, מהיר ממהירות האור, כך שלא ניתן לנו לזהות וללמוד את תכולתם כגל. זהו הידע שהוא מעל בינתנו. זהו הידע שאף פעם לא נוכל לפצח אותו אבל תמיד יעמוד לרשותנו אם נכיר בו ונכבד אותו. הוא זמין והוא לרשותנו לא כדי לנכס אותו אלא כדי להשתמש בו. אלה אבני הלגו שרק באמצעותם יוכל להתקיים דיבור כלשהו בין המבנים השונים של הבריאה מקטן ועד גדול, בינם לבין עצמם. זהו ה"דיבור" שיאפשר את חילוף החומרים האדיר של הרס ובנייה הרס ובנייה, תהליך ששומר על טריות המערכת ועדכונה המתמיד להיותה רלוונטית לכל עת! זהו תהליך של סימביוזה מדהימה הבונה על איזונים דינאמיים המתפרקים לטובת איזונים אחרים ומאפשרת את התקיימותה של המערכת הקוסמית בחיות גדולה לאורך זמן. כמה זמן? כל עוד יהיו רלוונטיים. מה סופו? ברגע שיפסיק להיות רלוונטי ויעבור שוב דרך איזה מפץ גדול או איזה שידוד מערכות כמו היבלעות דרך חור שחור שיביא אותו למעגל חיים אחר, שונה, שיתאים למצב החדש. וחוזר חלילה... זהו דופק חיים בכל מובן, לפרט ולכלל. הידע הזה הוא הידע שעומד לרשותו של המטפל למהלך הטיפולים בשיטה שלנו. כדי להתחבר אליו אנחנו צריכים לוותר על מוסכמות (פרדיגמות) קודמות כך שנבוא לטיפול בטוהר לב ובניקיון כפיים. המטפל משול לאותו תם בהגדת הפסח שרק יודע לשאול, ובזה כוחו. הוא גם לומד לפתוח לזה שאינו יודע לשאול (המטופל) בגדר קום אתה ופתח לו.
את היכולת הזו אנו מעבירים למטופל כצידה לדרכי חייו מפה והלאה. זו כוחה, ומבחינתנו זהו גם ייחודה המרתק של השיטה. עוצמה גדולה, שאין גדולה ממנה. רק דרך כזו יכולה לחבור אותנו לבריאה ולחבר אותנו לכל מעגלי החיים ללא קונפליקטים כלל. זהו סוד החיים.
אם סוד החיים הוא אלוה, אז האלוה הוא הקוסם, ואנחנו (המטפל) הוא שוליית הקוסם. כל אחד יכול להיות כזה, וזה המון!
המוח האנושי, הקדמה
כל מה שרשמנו לעיל, עד הנה, אפשר שנרשם כבר בעבר בגלוי או בנסתר בספרים כמו ספר בראשית, ספר הזוהר, ותורות מוקדמות אחרות. צריך רק לדעת לקרוא בהם כך שיבהירו את עצמם, כפשוטם. בבואנו לדון בעניין המוח האנושי, שזה עניינו של הפרק הנוכחי כאן בכתיבת דברינו, אנו מרחיקים לכת בהבנתנו את הדברים אל מעבר לכל מקובלה אחרת הרווחת בימינו. ההארה הזו אמורה להשלים את הראייה שלנו את פני הדברים כפי שבאו לידי ביטוי עד הנה, באור גדול ומכיל עד מאד! שונה עד מאד ואף הפוך לכל המקובל בשיטות הטיפוליות האחרות והפילוסופיות העומדות בבסיסן. זהו טיפול שורש שעשוי לשחרר אותנו סופית ממוסכמות הבנת הקיום של המין האנושי וממוסכמות הפעלה קודמות. מוסכמות אלה הן כרגע לרועץ לכולנו ושווה לנו להיפטר מהן, ומהר.
לצורך הבהרת העניין מצווה (כלשון מגובה או משופה או מנופה) עלי לצטט מן השיטות האחרות ואני חייב להתוודות שאינני בגדר מומחה לכל אלה. איני בא לשפוט את האחרים. אני רק רוצה להבליט את השונה והמיוחד בשיטתנו. אני מזמין את כולם להצטרף לדיון הזה, ואצטרך שיתייחסו אלי בסלחנות בכל מה שאצטט מ"האחרים" באופן חופשי...
במה דברים אמורים? האם המודעות והמוח האנושי הם אכן פסגת ההתפתחות האבולוציונית של הבריאה? האם אכן קיים מותר האדם על פני יצורי הבריאה כולם? או במילים אחרות - למי יש יתרון יחסי על פני השאר?
הגישות הרווחות בתרבות המערבית של ימינו מציגות כערך עליון את המודעות ואת המוח כנציג הבלעדי של המודעות הזו עלי אדמות. הן רואות במוח האנושי את מותר האדם מול כל יציר אחר, ומציבות אותו בראש הפירמידה ההתפתחותית של הבריאה כולה. סולם הערכים הזה מתעלם או מכחיש בעליל יכולות של חי אחר, של דומם או של צומח או של ישויות נוספות שאין אנו מסוגלים אפילו לזהותן, וכל זה בגלל טיפשות או גסות רוח או מוגבלות אחרת. זוהי המצאה רווחת של המין האנושי שבתצפיותיו אל עבר מרכיבי הבריאה השונים לא מצליח להמריא אל מעבר למגבלותיו שלו. מגבלות המוכתבות מעצם השימוש הבלעדי בחמשת חושיו בלבד, ובהתעלם משורה גדולה של יכולות אחרות בלתי מוסברות כמו תקשור טלפתי, אבחונים של בלתי נראה לעין, שימוש יעיל ביותר של ידע שלנו אין כל גישה אליו בכלל, ועוד כהנה וכהנה תופעות שאין לנו ואולי גם לא יהיו לנו כלים לזהותם בבירור. אסור לנו להתעלם מקיומם!... וראוי לנו למצוא דרכים להביא אותם בחשבון בניהול אורחות חיינו.
לתפישתי כולם יצורי בריאה חיים שכל אחד מהם יש לו יתרון יחסי כזה או אחר בהשוואה לאחרים אבל לאף אחד אין יתרון מוחץ שמציב אותו מעל כולם!.. הם רק שונים. כל אחד מהם מקיים את דופק החיים הספציפי שלו כחלק מהבריאה כולה. הוא צריך את הבריאה והבריאה צריכה אותו, בגדר ייצור מקיף של שלמות דינאמית אחת. בלי ה"תן וקח" הזה אין קיום למערכת וכל אחד מהמשתתפים הוא בדרכו מרכיב קריטי לקיומה, אחרת לא היה שורד בה. זו ההתגלגלות המתמשכת של הברירה הטבעית והוא התהליך הדארוויניסטי שממשיך ומקיים את כל הבריאה בתהליך של התייעלות וסינון שאין לו סוף!... זהו סוד החיים.
איך מתנהל הדיבור ביניהם?
ה"דיבור" בין כל אלה נעשה דרך מערכת התדרים הבסיסית הזו של הבריאה, והיא הדרך היחידה עבורנו לבנות את מגדל חיינו מבלי להפוך אותו למגדל בבל... מערכת התדרים הבסיסית הזו היא מקור הידע שלנו. היא גלומה בכל תא ותא ואת הדיבור איתה אנו מחפשים בכל טיפול. רק החזרה לדיבור שבאמצעותה יאפשר דיאלוג בונה ומחייה בין האיברים השונים בגופנו, בינם לבין עצמם, בינינו לבין ברואים אחרים, ובינינו לבין הסביבה האקולוגית שלנו לתועלת כולם, ויבטיח לנו חיי בריאות כפי שאנו ראויים להם!
תשובה קצרה:
את ההבדל ניתן לאפיין באופנים שונים -
המאמץ
"שרוולי-תנועה", המוביל העיקרי
הידע
היעילות
"המאמץ"
השימוש במאמץ כאמצעי להשגת מטרות הוא שימוש שגוי. הוא תוצר של התרבות המערבית שטוענת: "אם לא תתאמץ לא תשיג", ויותר מזה "אם לא השגת סימן שלא התאמצת מספיק..."
שורש הטעות הוא בהתנסות המיידית בלבד ובהסקת מסקנות חפוזות. קוצר הרוח בבחינת הנושא לא רק שמטעה אלא מונע שיקול דעת נכון. המאמץ הוא כמו רעש גדול שלא מאפשר בחינה לעניין, ואם היינו מפנים יותר תשומת לב היינו מגלים שגם אם בבחינה על הטווח הקצר זה נראה נכון, אז בטווח הארוך זה לא כך. המאמץ מגייס את כל המשאבים, השרירים מתקצרים ומרחב הפעולה הפנימי מצטמצם. גרף היעילות של הישגים מול מאמץ הולך ופוחת. בעוד שגרף היעילות של פירוק מאמצים הולך וגדל לאין-סוף. המאמץ תוקע, בעוד שהוויתור פותח. האקסיומה הזו תקפה לתחום הפיזי כמו גם לתחום המנטלי. חד המה.
אנחנו כמובן דוגלים בוויתור לא רק כסימבול, אלא כקונספט מרכזי. והתוצאות מוכיחות את זה לאורך כל הדרך. זה שינוי טוטאלי של מערכות ההפעלה ולא רק אלמנט של "נייס טו האוו". בהשוואה לאחרים אנו מגלים שאצל אחרים במקרה הטוב זה יותר מס-שפתיים, אצלנו זה מרכזי. הסבר ממצה יותר ניתן לראות בתשובות אחרות שלנו באותו הקשר.
"שרוולי-התנועה" כמוביל העיקרי
שיטות שונות מאפיינות לעצמן באופן שונה את הפרמטרים שבעזרתם הן עוקבות אחר ההתרחשויות השונות בגוף, וזה גם מה שמכוון את פעילותן. חלקן מתמקדות בפרמטרים נגלים לעין, כגון שרירים עצמות מע' עצבים סירקולציות שונות וכיו"ב, וחלק מתמקדות בפרמטרים שאינם נגלים לעיין, כגון אנרגיות מרידיאנים או שפות אחרות גם אם טרם נודעו לאנושות עד כה.
אנחנו חושבים שהנגלה לעיין הוא המנשא בלבד. כמובן שלא מתכחשים לו אבל לא חושבים שהוא הכל. אנחנו מחפשים את המוביל העיקרי לא רק במי שמפעיל את האנושות או את החי או אצל כל הרכב אחר של המערכת. אנחנו מאמינים בקיומו של מוביל שמדבר ומתאם בין כל יצורי הבריאה למיניהם, כולל הבריאה עצמה. אמת אחת, דיבור אחד, וידע מפעיל אחד. רק ככה יכול כל פרט וסוג למצוא את מקומו והצדקת קיומו בתוך מלאכת הבריאה כולה, ורק כך הוא לא יזייף. כל זיוף עולה ביוקר. אנחנו חושבים שהתנועה היא אם כל חי, היא אסופת התדרים שכל הבריאה משתמשת בה והיא מורכבת מכל הידע הקיומי הקוסמי שמקיים את כולנו. היא שפת האם בשבילנו. ממנה נגזרים כל הצופנים של החיים (הדנ"א השונים) שמשמשים את הבנייה המורכבת יותר של כל הפרטים המזוהים והלא מזוהים שסביבנו. התנועה הזו היא הכרח חיים ואנו לא רק שניזונים ממנה אלא שהיא זו שמספקת לנו את העדכון הבלתי פוסק, והריענון המתמיד של מה שקורה סביבנו ומשתנה כל הזמן. הדבר הזה נחוץ לנו כדי לשמור אותנו מעודכנים וראויים לדבר עם עצמנו פנימה ועם העולם שמחוץ.
אנחנו מאמינים שהתנועה הזו עוברת דרך הגוף באין סוף דרכים ומסלולים, שרוולי-תנועה אנו קוראים להם, ואנחנו אמורים להיות אלה שפותחים להם את החופש הזה לנוע. בחופש המלא הזה של התנועה הזו גלום כל סיפור חיינו ובריאותנו כנגזרת מזה. היא מאפשרת את הדיבור הנכון בין חלקי הגוף השונים שלנו, וגם בינינו לבין כל הגופים האחרים בבריאה שמסביבנו, קרוב ורחוק. כל פרט אנוש אחראי למידת הפתיחה בגופו לאינפורמציה הזו שתעבור ותזרום בגופו ללא תירוצים וללא חסימות. אנחנו כמטפלים נועדנו לעזור לו בזה.
"הידע"
הידע מניין? ובכן, הידע הוא מן הבריאה עצמה. מקורו אם תרצו מהמפץ הגדול, מאסופת התדרים שפרצו החוצה בעוצמה רבה ולמדו להתארגן אלו עם אלו. שם כל הקודים של החיים כשהם סדורים לשימושנו. תינוק יודע את זה. הידע הזה מעוגן במלואו בכל תא ותא מגופנו ומקורו בשבילנו בתא הזרע שפוגש ביצית. שם כל ספרי ההקמה של אנוש וגם ספרי האחזקה וספרי החירום לשימושנו. ואין בילתו! הקושי בו נתקל הפעוט בבואו לעולם הוא איך להשמיש את הידע הזה כדי שישרת אותו נאמנה, כאשר מול הידע המושלם הזה ניצבת מציאות מגושמת מאד. ככל שנצליח להשמיש את הידע הזה כך יהיו חיינו בריאים יותר וטובים יותר. ככל שנזייף יותר כך נינזק.
ככל שננסה לחבר ידע משלנו, או להתחבר לידע שחובר עבורנו ע"י אנוש כזה או אחר, גם אם יראה תחילה על פניו שעזרנו, הרי שבסופו של דבר נזיק וגם נינזק.
היפה הוא שההתחברות לידע הכולי הזה היא פשוטה ביותר. פשוטה מכל דבר אחר. אנחנו חושבים שאנו אכן עושים את זה, וכשהפציינטים שלנו אומרים "וואו, זה מעשה ניסים, מה זה הדבר הזה?" אנחנו יודעים שאנחנו צודקים.
על האופן שבו מתחברים זה כבר בפרק אחר.
"היעילות"
בהשוואת שיטות טיפוליות שונות המפתח הוא במידת היעילות. כל השיטות הקיימות נוגעות בחלקים של האמת הגדולה, אחרת לא היו מתקיימות. השאלה מי נוגע יותר. זה כל הסיפור. ולא לשכוח מהעניין עצמו, היעילות נמדדת בעוצמת ובהיקף העזרה שהשיטה יכולה להביא לאדם מן השורה.
בזה אנחנו חושבים שאנחנו טובים יותר. ובגלל זה אנחנו מטפלים באנשים בדרך השיטה הזו ולא בדרכים של שיטות אחרות... אותנו ואת מטופלינו שבאים אלינו מיואשים מאד זה מרגש. ובגלל זה אנחנו פה.
אנחנו חושבים שהמלאכה שלפנינו לתעד את הדברים אינה פשוטה. במיוחד מכיוון שאנו באים בעיקר לעזור ולאו דווקא לתעד.. אבל החיים יעשו את שלהם. אנו נצטרך גם לטפל, גם לתעד וגם לפתח, כי לנו אין גבולות. נצטרך גם לטפל , גם להוכיח, והכל כנגד הרבה מוסכמות שאין להן שחר. אבל מאחר שאנו רואים בזה שליחות אני מאמין שגם נעשה את זה.
נקדים ונרחיב את השאלה - האם יש בכלל למטפל ידע מוקנה בבואו לטפל? ואם לא מאיפה הוא שואב את הידע הדרוש לו לטיפול? ובכן -
למטפל בשיטה אין ידע טיפולי משל עצמו. הוא מצויד בטכניקה של חיפוש אחר מקורות הידע הגלום בנו, מטפל ומטופל כאחד, ושמקורו בבריאה עצמה. בין אם מקור הבריאה הוא במפץ הגדול, או בין אם הוא בנבכי רסיסי אלוה, כך או כך, הרי שבבסיס כל אלה מצוי התדר הקיומי שלנו ושל הבריאה כולה.
מיהו המידע הזה השוכן מראש בתדר הקיומי הזה של כל פרט ופרט בתוכנו, כחלק של הבריאה כולה?
התדר הזה הוא אוסף כל הקודים לקיומנו, הוא כל התשובות הדרושות לנו לדעת בסיפורי העבר שלנו ובנבכי העתיד שלנו לבוא, הוא הבסיס של כל קיומנו. התדר הקיומי הוא ראשית הדברים ואחריתם גם יחד, תדר המהוה אבני לגו דינאמיים לכל המבנים האנרגטיים מהם בנוי היקום שלנו, הבסיס לערכות הקיום וההפעלה של כל חי צומח דומם יציב נזיל ארץ ושמיים וכוכבים, גלקסיות וכל מה שבם. כולם עונים על איזה שהוא תדר המפעים את קיומנו תוך כדי שהוא משתנה בלי הרף, תוך שהוא מחליף אינפורמציות מעדכן ומרענן אותן לצורך המשך קיומנו בסימביוטיקה מתמדת עם עצמנו ועם הסביבה. אין בו עבר ואין בו עתיד, יש בו גם וגם הכל מכל לעצם קיומו המשתנה בלי הרף. בעוד שכמו בכל חילוף חומרים מוכר גם לו יש מבחינתנו ראשית ותהליך וסוף, הרי שכל כולו נקודת הבלחה אחת של "הופ ! ואיננו", בבחינת חלקיק קטן בסדרי הגודל של האינסוף. הזמן בניגוד למוסכמות אינו ערך לעצמו, אינו ערך מחלט כלל, הוא כלי שגייסנו לצורך ניהול חיינו והוא כלי מלאכותי בגדר של אשליה בלבד. אורך חייו של פרפר שהוא שלם בארבעים שעותיו ולא חסר כלום בחוויית הזמן שלו בחייו בהשוואה לחיי אנוש על מאה ועשרים שנותיו. או משמעותו של הזמן כפי שחווה אותו אסטרונאוט שרכב החלל שלו מתרסק והולך אל תוך האטמוספירה ששונה לחלוטין מאותו מהלך כפי שחווה אותו איש הבקרה בתחנת השיגור... שלא לדבר על פרק זמן מכני קבוע כזה או אחר כאשר הוא משרת אדם חרוץ ויעיל מול אדם אחר שאינו מסוגל להתארגן עליו באותה מידה של יעילות. הוא בדיוק השאלה המטרידה אותנו לא פעם אם שעה זה מעט או הרבה, וכיוב'...
כך או כך, התדר הבסיסי של הקיום הקוסמי הזה הוא רצף אינפורמציה של עצם קיומנו עלי אדמות וגם מתחת. ההבנה של עצם קיומו הוא הביטוי הנכון של פוטנציאל חיינו. הוא הביטוי החומרי והרוחני שלנו. הוא זה שעומד מאחורי הפוטנציאל הקיומי שלנו, והוא המרכיב של כל יכולותינו. הוא זה שעומד בבסיס הדנ"א האנושי שלנו ומהווה את סביבת העבודה של התת-מודע שלנו, וגם של יצורים אחרים. הוא הכל בכל. הוא סוד החיים. זה שנגיש לנו למגע ידינו וזה שאנו מדמים אותו בלבד. הוא הרבה יותר מאשר החלקיק החומרי הכי קטן שמדענים מחפשים כל הזמן כבסיס קיומנו, והרבה יותר ממה שאחר מאמין שהוא קשור למורשת אלוהית זו או אחרת שניתנה לנו או לאחרים להבנת סוד החיים. הוא האוסף האינסופי, במורכבותו ובהשתנותו המתמדת, של נוסחאות הקיום הגלומות שם ושההכרה בהם משמשת אותנו למה שקרוי בידנו מקור ידע. הידע הקוסמי הזה הוא עד כדי כך רב פרמטרי, הרבה מכדי שיאפשר לנו הבנת והכלת האינפורמציה הזו, הרבה מכדי לאפשר לנו ללמוד אותה וללמד אותה. אפשר להשתתף בה. היא עומדת לרשותנו בכדי לגלות חלקים ממנה ולהשתמש בהם כל אחד לעצמו, ותמיד במסגרת הערבון המוגבל של יכולתנו להכיל אותה ולנהל אותה, וגם אז עבור עצמנו בלבד. החלקים הנגלים לנו במסעי החיפוש האלה הוא מה שנקרא הידע שלנו, אותו איננו יכולים לנכס אף פעם, אותו אנחנו לא יכולים ללמד. אותו, החמקמק הזה, אנו מחפשים ומגלים חלקים ממנו בלבד, כל אחד מאתנו לעצמו, כל אחד בעצמו על פי יכולתו, ועל פי מיטב העזרה שהוא עשוי לקבל מאתנו, המטפלים בשיטת אילן לב. הוא לרשותנו בכדי לגלות חלקים ממנו ולהשתמש בו לצורך עשיית ההחלטות שלנו.
מה תפקידו של המטפל בכל זה?
תפקידנו כמטפלים, בד בבד עם המטופל ובשבילו, לגלות חלקים מתוך האוסף העצום של הידע הזה ולהפוך אותו לשמיש בידיו של המטופל, כל פציינט לעצמו. ידע כזה אינו ניתן להגדרה כמתכון. ואם נתפתה לנסח אותו ככזה, מתכון טיפולי או התנהגותי, הרי שיהפוך למלכודת ולמכשול. אין אנו מנחילים או מלמדים את הידע הזה, אנחנו מסייעים לפציינט לגלות אותו עבור עצמו. אנחנו יוצרים עבורו הזדמנות קדושה של גילוי אפשרויות חיים והפיכתם לכלי שימושי עבור עצמו, והכל על פי יכולתו בכל רגע נתון של בשלות חייו. אנו מאפשרים לו התמזגות או התלכדות טובה יותר עם עצמו ועם הבריאה סביבו, מקטינים אצלו קונפליקטים, ומשפרים את יכולתו.
איך עושים את זאת? כמו שתינוק "יודע" ועושה. אנחנו לא מנחילים את הידע שהתינוק רכש. אנחנו מסגלים את דרך החקירה שלו שאיתה הוא גילה את כל שניגלה לו למיטב הערכתו את צרכי חייו. אנחנו מנסים לזהות את יכולתו של התינוק הזה שבנו, ועושים לשמר אצלנו את היכולת ואת הטריות התינוקית הזו, שהיא כלי מדהים. דרך שכולה טוהר גישה וניקיון כפיים, דרך של שאלות המזמינות תשובות, כל הזמן, ולא דרך של תשובות בדוקות המתנסחות בקשיחות ללא קשב, המשבשות וממלכדות כל חקירת אמת. כולה דרך אמיתית של תהייה טעייה ולימוד. דרך של חקירה מתמדת ללא קלישאות קודמות וללא אקסיומות מובנות.
עם הכלים האלה ניגש המטפל אל המטופל, ובקשב רב ובחרדת קודש מציע את כלי החיפוש שלנו, ניעות הולכות וחוזרות המציפות מאי שם את פיסות הידע הדרוש לו למטופל, לצרכיו. המטפל מציע, והמטופל מוביל. זהו המהלך הטיפולי שלנו. דיאלוג המפתח מסלול של גילויים רבי עצמה, מסלול שאין איתו סיכונים נזקים ותקלות, מסלול של יצירה של ריגוש ושל התפתחות אישית מלהיבה.
זה מקור הידע וסמכותו, ומשם אנו שואבים את היכולות הטיפוליות שלנו.
האם יש גבול ליכולות הטיפוליות שלנו? ואם כן, מהו?
מאחר ואנו "מגרדים" כל כך מעט מתוך המכלול הענק של היכולות הקיומיות שלנו, הרי שקשה לנו לשרטט גבול אמיתי תקף כלשהו ליכולות הקיום וליכולות הטיפול שלנו.
בעצם, הגבול ליכולת שלנו לרפא ולשכלל מותנה בקצות יכולותיו של מטופל לפתוח לנו ולו דרך נכון לנקודת זמן כלשהי, מחד גיסא,
ועל פי מידת יכולתו של המטפל לפתח דיאלוג עשיר במידה כזו שימצה את נכונותו ובשלותו של המטופל לרכוש ולייצר לעצמו יכולות נוספות עוד ועוד, מאידך גיסא. מבחינת התובנות שלנו זהו מסלול מזמין, אינסופי, מפרה ומלהיב, לאינסוף. מה דעתכם?
עוד על מקור הידע הטיפולי
מה מקור הידע, עבורנו?
קודם כל חשוב להבין שהבריאה שסביבנו (ושאנחנו חלק ממנה) היא אוצר בלום של ידע, ובו כל הקודים של החיים. הידע הזה הוא המאפשר את קיומם של החיים על כל צורותיהם, החל מהבריאה השלמה האחת (הכוללת את כל מערכות השמש והגלקסיות למיניהן) המהווה ישות כוללת, דרך מרכיביה השונים (כמו הארץ והשמיים, הים והיבשת, היום והלילה וכו' וכו') ועד למרכיבי מרכיביהם (האנוש ואיבריו הפנימיים, העץ הציפור הפרח המים וכו' וכו'), כולם יצורי חיים. כולם ניזונים מאותו הידע וגם מתקשרים באמצעותו אלה עם אלה. רק על הבסיס הזה מתאפשר קיומו של כל זה.
כמו כל אנוש שנולד וגם מת, כך גם הבריאה עוברת שינויים של מצבי צבירה, נולדת ומתה וקמה לתחייה, ממפץ גדול דרך חור שחור וחוזר חלילה, עוד ועוד. זה חילוף החומרים הגדול והנפלא של היקום, שכנראה גם אין לו סוף. מצבי הצבירה האלה הם ביטוי לידע הזה בהתגלויותיו השונות על פני זמן. הידע הזה הוא נצחי. כדי להיות משולב נכון בכל זה צריך לדעת לבקש ולדובב אותו. התשובות בפנים.
אז אפוה אנחנו בתוך כל הסיפור הזה? אם להאמין למסורת הכתובה האלוה הוא זה שהתנפץ. כן. בניסיונו ללמוד מי הוא, בסקרנותו הרבה, ברא את אדם. בצלמו ברא אותו, ולא היה מרוצה. המשיך וברא את חווה ו...התאהב. ובאוזלת ידו (כדרך האדם..) לגשר בין אהבתו את חווה להבטחתו להחזיר אותה לאדם (כי מצלעו ברא אותה...) -- התפוצץ! התפוצץ ורסיסיו על פני כל. אנחנו, וכל אחד מאתנו הוא רסיס כזה. כל הידע האלוהי ברמ"ח איברינו, בכל תא ותא בגופנו הוא, כי מתא זרע יחיד באנו. הוא המקור ואין בלתו. המפץ הותיר תדרים רצים ואותם אלה שגילו אמפטיה משותפת אלה לאלה התאחדו להיות צופני צורה של אנוש, של פרפר, של פרח, של עץ והר ועוד רבים אחרים. בכולם מתגלגל הידע הזה מדור לדור, באמצעות הזרע או הגלעין או בכל דרך אחרת, ורק המיקרו-ידע הזה יכול לקיים את המאקרו כולו, לאורך זמן.
זה כל הידע עבורנו, ואין בלתו. הוא נשגב מבינתנו, וגדול מהכיל. לא נוכל אף פעם לנכס אותו לעצמנו. גם לא צריך. זו ספריית ענק שעומדת לרשותנו בכל עת. שנתחבר בשעת הצורך, נשאל בצניעות הראויה, בפשטות בקיצור ולעניין , ו...התשובות בפנים! זמין, ומעודכן. כל ידע מהונדס אחר המתיימר לדעת ולהחליף אותו הופך בשלב זה או אחר למלכודת פתאים. אז לזכור, כל התשובות בפנים. הללויה.
זה מקור הידע שלנו, ואין בלתו.
שאלות מתבקשות:
מה על המדע, האם הוא לא נכון? מה על האמונות השונות, האם הן הבל? מה על התבונה והתרבות האנושית הנכתבת והולכת, שלא מפסיקה לחקור ולהתפתח? בהקשר הזה, מה דעתך על תוחלת החיים שהולכת וגדלה? מה על סיפורי גן-העדן, היה או לא היה? האם העולם נברא באמת בשישה ימים? למה אנחנו לא יכולים להכיל במוחנו את כל הידע הזה של היקום, האם אנחנו לא חלק ממנו? איפה יושב אצלנו הידע הקוסמי הזה, בגוף? ברוח? במוח? בלב? עץ-הדעת טוב ורע, בהקשרים הללו מה מקומו? האם יש אלוהים? שטן? מה תפקידם? בהקשרים הללו, מה דעתך על האבולוציה? על הגנטיקה? על גלגול נשמות?
בשיטות טיפוליות רבות מקובלת הגישה של "שמירת-דיסטנס" בין המטפל למטופל ומזהירים מפני מעורבות רגשית והזדהות עם רגשותיו של המטופל. הדברים הללו אפילו נלמדים שם כחלק מהמתודולוגיה של הכשרת המטפל ומשמשים כללי זהירות של עשה ואל תעשה.
מה שמאפיין את המטפלים בשיטת אילן לב הוא ההפך הגמור. אנו נוהגים לראות במטופל לא רק מישהו הנושא את מכאוביו לטיפול אלא את האדם כמכלול המחייב התייחסות ללא פשרות. בדיסטנס הנדרש אנו רואים תופעה של חוסר ביטחון, מעין פוליסת ביטוח למטפל, להקטנת סיכונים.
אנו מטפלים באדם ולא בכאב, ומתייחסים אליו כשווה אל שווה.
מטפל אמור לבוא לטיפול נקי מדעות קדומות וללא פתרונות מוכתבים מראש. במקום להביא פתרונות למטופל, אנו יוצאים איתו ביחד לחיפוש הפתרונות עבורו. אין אנו חוששים מכך שנצא ניזוקים, כיוון שההגנה הטובה ביותר על פי משנתנו היא הפתיחות הטהורה והמלאה, ללא פשרות.
בדרך כלל נהוג להתייחס אל הכאב כאל אויב שיש להדביר או כאל סיכון שצריך לברוח ממנו. על פי התובנות שלנו הכאב הוא ידיד, פרטנר שלקח על עצמו תפקיד לא נעים של מודיע המצוי בשטח ומודיע לנו על תקלות בהפעלת המערכת. בעל תפקיד חיוני במערכת הביון שלנו. מתחזה לאויב, מעביר ומספק אינפורמציה חיונית להבטחת יכולתנו התפקודית, ממש "שדה קרב". בלעדיו לא היינו יודעים על תקלות והיינו מתדרדרים והולכים עד התמוטטות מערכת ההפעלה שלנו.
לכן אנו לא "בורחים" ממנו. מי שבורח ממנו או עוקף אותו משאיר אותו שם, אותו ואת הבעיה שהוא מייצג. אצלנו נהוג הפוך מהמקובל על פי תרבותנו, הפוך ממקובל בדיסציפלינות טיפוליות אחרות. מי שסוגר על הכאב - כולא אותו בפנים. אנחנו נוהגים לבוא אליו ולסייע לו לצאת החוצה, אחר כבוד .
על פי המקובל אצלנו, כאב מעיד על צבר של תנועה של מאמץ או של אנרגיה (כל אחד יקרא לכך על פי דרכו) ש"נתקעו" במקום כזה או אחר בגוף. זה כואב, זה מפריע. הגוף מתייחס לתנועה או למאמץ שנתקעו בתוכו כאל גוף זר לכל ענין ודבר. הגוף צריך את המאמץ ואת התנועה המופקת בכדי לבצע משימה כלשהיא. לאחר שהושלמה המשימה הוא אינו צריך יותר שאריות של אלה בתוכו. לגביו הם זיהום שיש להילחם בו וכל הדרכים שמורות לו לכך (כמו: דלקת, בצקת וכמובן כאב) וראויות לו במלחמתו זו. אנו מנקים את אלו החוצה, החוצה מן הגוף, ואין פשרות. האפקט הוא בד"כ מיידי ומפתיע.
ועל כך שהוא משמש לנו סמן ומורה דרך אנו מודים לו, וגם דואגים לנקות את כולו החוצה עד שאין לו יותר שייר ושריד בגוף.
שמענו שיש לך עמדה חד משמעית בנוגע לפרפקציוניזם, אתה בעד או נגד? מה עושים עם זה? האם זו גזירה משמיים שנפלה עלינו לחיות ככה, או בחירה חופשית?
תשובה: הפרפקציוניזם אינו מצויינות.
פרפקציוניזם הוא דרישה בלתי מתפשרת אל הטוב ביותר,
בעוד שמצויינות היא חתירה מתמשכת אל הטוב ביותר.
הפרפקציוניזם מחפש את המושלם
בעוד שהמצויינות מחפשת את השלמות:
המושלם הינו בגדר כיוון או סימבול, אשר בדומה לכוכב הצפון אינו בר-השגה. הוא טוטאלי מדי, אינו בגדר אפשרי והדרישה המתמדת אליו רצופה בתסכולים.
השלמות לעומת זאת הינה ברת השגה ומתייחסת בהפקתה למיצוי התנאים השוררים ולאפשרויות. היא תוצר של כל מרכיביה, וההתכוונות אליה הינה אפשרית מעצם הגדרתה. הדרך אליה רצופה בשיפורים ובשמחות ללא גבול.
הפרפקציוניזם הינו סטאטי, סופי, חסום וחסר-סובלנות במסגרת מרחב ההחלטות של תפקודינו.
המצויינות לעומת זאת היא דינמית, יש בה מרווחי מחיה, יש הזדמנויות, יש תהליכים ויש שיפור.
בפרפקציוניזם יש מקובעות קצה,
בשלמות יש פתיחות אין סופית והתפתחות מתמדת.
הפרפקציוניזם מודד את עצמו בחסרים, כלומר כמה עוד חסר לדרגת המושלם, אין בו רחמים ואין בו שמחה. ההישג אצלו הוא כמו בגדר המובן מאליו ויש להטיל ספק בתקפותו, אין בו טעם של עוד, רק חשש מכישלון.
השלמות חוגגת בהתלהבות כל הישג, בדרכה לגילויים של הישגים נוספים, יש בה חמלה והתרגשות ויש בה טעם רב של עוד. בחתירה אל השלמות יש שמחה.
בפרפקציוניזם- חרדות.
השלמות היא זכות,
הפרפקציוניזם-חובה.
השלמות היא פתוחה,
הפרפקציוניזם-סגור.
בשלמות יש טעם לעוד,
הפרפקציוניזם ממש מעורר בחילה.
השלמות מרחיבה,
הפרפקציוניזם מכווץ.
השלמות מזמינה,
הפרפקציוניזם דוחה.
הכמיהה לשלמות היא חוויה גדולה, טעם של חיים.
בפרפקציוניזם קור של מוות.
באחת פתיחות גדולה וסלחנות, בשני מלכוד.
השלמות היא מעיין חיים,
הפרפקציוניזם הוא מים דלוחים.
המצויינות היא החתירה לשלם,
בעוד שהמושלם פשוט אינו קיים.
המצויינות היא ביטוי של כמיהה למטרה של שלמות, כמיהה המאפשרת חגיגה של כל יום ועם כל דבר, מעוררת מרעננת ומלהיבה.
הפרפקציוניזם מלחיץ ומקפיא.
החתירה למצויינות ולשלמות היא החיים עצמם,
הפרפקציוניזם לעומת זאת הוא הרס עצמי מתוך בחירה, מסלול של סבל בעודנו חיים.
הפרפקציוניזם כפייתי,
השלמות לא.
הפרפקציוניזם הוא מחלה, פתולוגיה של ממש,
בעוד שהמצויינות היא בריאות.
המצויינות היא תקווה וחזון,
הפרפקציוניזם תסכול.
השלמות נראית לי מן האלוהות,
הפרפקציוניזם מן השטן!
בגלל אלה בחרתי להעדיף מצויינות ודחיתי את הפרפקציוניזם. בידו של כל אחד לבחור האם להיות פרפקציוניסט, או לא. זו אינה תכונה מולדת. כולה פרי הרגלים ותבניות פעולה שאימצנו לנו בשלב כזה או אחר של חיינו, וכמו כל הרגל אחר ניתן לשנותו. זו לא "מחלה" סופנית, זו זכותנו הבלתי מעורערת לבחור בדרך הראויה לנו, ולדבוק בה. ההבדל הוא גדול.
קבוצה של שאלות, קיבצנו אותן יחד. נענה עליהן אחת אחת, וגם נוסיף מכנה משותף של הבנות כלליות יותר. הבנות שמטרתן לשחרר אותנו מתבניות מקובלות ומדעות קדומות שהן בגדר עשה ואל תעשה. הבנות שנועדו לספק לנו כלי-חשיבה שימושיים, אישיים, טובים יותר. להלן:
לשבת -
גבוה או נמוך, על קצה המושב או על מלואו, שעון לאחור או ישר או לפנים, עם גב נרפה כפוף או קשוח ומזדקר, עם בטן שמוטה לפנים או שקועה לאחור, עם רגליים לפנים או לאחור או בהצלבה, שעונים דרך ישבן שמאל או ימין, וכו'.. כולן אפשרויות לגיטימיות שחשוב להחליף ביניהן מעת לעת, בתדירות משתנה לפי בחירה חופשית, מבלי לחפש הגיון מוקדם לכל שינוי ומצב. השינויים דרושים לריענון מתמיד ולגיוון שיעורר את המערכת האישית שלנו וישכלל אותה בכל עת. כל דרך אחרת של תשובה חד-משמעית, גם אם היא נראית לרגע מועילה ומשחררת, מכוונת אותנו היישר למלכוד הבא .
מומלץ לשבת על מצע קשיח- המצע הקשיח דרוש למערכת ההפעלה שלנו על מנת שתוכל לקבל אינפורמציה מתמדת על מה שקורה בגופנו בזמן הישיבה. רק כך מתקבלות התשובות ההולמות את צרכי הגוף, ומזמנות נינוחות, תיקונים ושיפור. זהו תהליך המבטל עייפות מגבלות וכאבים, מספק הרגשה טובה, התייעלות מתמדת, מנוחה ראויה, וריענון.
חשוב להבין שהדברים הללו נכונים לכל מצב של ישיבה. זה נכון בעת ישיבה סבילה של חוסר מעש בצפייה אל מול הטלוויזיה; וזה נכון בעת ישיבה פעילה בנגינה על כלי מוסיקאלי כלשהו; וכיו"ב...
אם יש כבר כאבים אז מומלץ להשתמש בזוג גרביים, מקופל כמו אגרוף, כשהוא תחוב אל מתחת לאחד הישבנים, וגם את זה לשנות שם מעת לעת.
לקום -
ישר או כפוף, שעון לפנים או לאחור, דורך על רגל ימין או שמאל או לסירוגין, עם משען ידיים או בלי, ראש נוטה לפנים לאחור או לצדדים ? הכל נכון הכל אפשרי ורצוי תוך גיוון אין-סופי בשימושים.. כל תבנית גם אם יש בה משהו משחרר ומרענן על הטווח הקצר הרי שהיא מקבעת ומזיקה על הטווח הארוך. שימוש אקראי חוזר ומתחלף בתבניות כולן אוסף את הטוב שבהן, ומונע את נזקיהן המצטברים.
אם יש כבר כאבים וקשיים, מומלץ מאד על קימה בה הרגליים (או לפחות אחת מהן) כפופות ושעונות מעט לאחור, המרפקים נשענים לרגליים קרוב לברך, ויד אחת לפחות מזמינה בעדינות את הראש להתכרבל פנימה (הסנטר אל בית-החזה והמצח העליון אל הברך). תהליך הקימה הינו הדרגתי מתגלגל תוך משען המרפק אל הברך, אח"כ כף-היד במקום המרפק על הברך, ימין ושמאל לסירוגין, עד הזדקרות והתיישרות לעמידה שלמה. בשלבים הסופיים עוברות כפות הידיים להישען במקום אל הברך אל המותניות מאחור, כל יד בתורה, תוך כדי דחיקת המותניות לפנים. לא לעצור בתהליך לפני שהסתיים כולו, תחנה אחר תחנה עד שהאגן דוחק לפנים. במשך כל התהליך הגוף אינו מזדקר למעלה אלא מתכרבל פנימה למטה, שומר על מרכז כובד נמוך ועל הזרמת המשקל לקרקע. ולא להתאמץ כלל !!
אשר לנשימות, מומלץ מאד לא להכפיף את צורת וסוג הנשימה לפעולה כלשהי בתהליך. ככלל, ראוי לנשום במהלך הפעולה דרך הפה, להכניס כמות גדולה של אויר עד מלאות גדולה ביותר או להוציא אויר עד לריק גדול ומשמעותי, בלא סדר כלשהו עד כדי הפוך על הפוך מכל מה שנראה לנו עד כה ראוי ונכון. רק בדרך זו ניתן לשבור תבניות מקובלות שבבסיסן הן לא יותר מאשר דעות קדומות, מכשילות, ולספק טריות וריענון למערכת כולה. נסו, בהצלחה.
ללכת -
נעליים רכות או קשות, או יחף? על מסלול רך או קשיח? בקצב איטי, מהיר או מדוד? מסוגנן או פרוע? בנטיית גוף לפנים או לאחור? בנשימות מותאמות או לא? מדוד או עמוק? דרך האף או הפה? כל אלה אופציות ראויות, כאשר מומלץ להפעילן לסירוגין ולהחליף הרבה ! כל דבר מאלה נכון, אבל אף אחד אינו הפתרון הנכון לתמיד. אין פתרון יחיד אולטימטיבי. ההחלפות הרבות בין האופציות המזדמנות עד כדי דבר והיפוכו מזמנות את הטוב ומקטינות את השפעתו של הרע, שאינו מספיק ממש להצטבר.
לגבי מדרסים, ראוי להזכיר שכף רגל שטוחה (פלטפוס) או רגל גבוהה, אינם מחלה ואינם מום ! אלה נתוני-גוף שצריך לתת למערכת התפקודית שלנו להתמודד איתם, ולא נגדם ! למערכת יש פתרונות לדברים האלה וכל ניסיון "להקל" על המערכת טועה ומטעה. ניתן ורצוי להשתמש במדרסים בגדר סיוע לזמן קצוב, כפוף למצבים מיוחדים, אבל לאורך זמן.
לגבי הליכונים, נראה לי שבהליכונים טמונה סכנה של ממש למשתמשים, בעיקר משום שההליכה אז אינה הפעמה של המערכת האישית ואינה קשובה דייה לניואנסים הדרושים. אלה דקויות מרכזיות בחשיבותן. יחד עם זאת, חשוב לציין כי הפסקת השימוש בהליכון מסוכנת במיוחד, ומוכרים לי מקרים בהם הפסקה גרמה לקריסה קשה של כל שרירי עמוד השדרה !
מה עושים? עוברים תקופת מעבר שבה משנים "בלי סוף" את האחיזה בהליכון ואת צורת המשען דרכו. כל זה בדרכים של איתגור גדול, ובמגוון אינסופי של אפשרויות. המטרה היא לא לחפש את הדרך האלטרנטיבית הנכונה, אלא להעמיד שוב בפני המשתמש את מלוא האפשרויות והיכולות הגנוזות בהן, לשימושו.
דוגמה מצוינת לכך מצאתי באמא שלי, שמצאה את עצמה הולכת ונכפפת ימינה ומטה, תוך כדי הליכה, עד כדי סכנה גדולה של התרסקות לקרקע בכל עת.
הפתרון שהצעתי לה היה להשתמש במקל הליכה, אבל להישען איתו דרך הצד הנגדי לכיוון הנטייה, צד שמאל. הצגתי לה את זה כאתגר, ובביקור השבועי שלאחר מכן היא כבר צעדה ישר, ללא שימוש במקל כלשהו.
כמובן שהליכון ומקל הליכה הם שני דברים שונים, אך העיקרון שבסיפור הוא אותו עיקרון.
לגבי נשימות, פעולה של שרירים צריכה הרבה חמצן ולכן חשוב לספק למערכת בשעת הליכה הרבה חמצן. לכן מומלץ חד-משמעית על נשימה דרך הפה.
העיקר, ועפ"י רוח הדברים - הרבה חיוך, והרבה רישול. בהצלחה.
לשכב -
על מצע רך או קשה? על הגב על הצד או על הבטן? עם כרית, או בלי? כרית גדולה או קטנה, קשיחה או רכה? ובכן - לגבי המצע (מיטה ומזרון) מומלץ מצע קשיח (ראה הרחבה בהמשך). לגבי כל השאר, מומלץ לגוון ולשנות. כל האופציות כשרות באותה מידה, וחשוב השינוי וחשוב הגוון בבחירתן לאורך זמן! בניהול סדר בחירת האופציות נכון להסתמך על "תחושות-הבטן" שהן הזרוע המבצעת של המערכת האינטואיטיבית שלנו. זו, מייצגת את מאגר הידע הקוסמי הענק הגלום בתוכנו, ומציעה בד"כ את הדבר הנכון בעתו.
לגבי המצע (מיטה ומזרון) הרי שמאד מומלץ מצע קשיח. הסיבה לכך היא שהשינה בלילה היא תהליך חשוב שעיקרו הוא ניקוי ותיקון של שאריות היום החולף והכנת הגוף והמוח לפעילויות היום הבא. תהליך זה מחייב אינפורמציה מירבית על מה שקורה בגוף. אינפורמציה כזו מתקבלת רק אם יש "לוח-תהודה" מתאים, "בן-שיח" שלא יקזז ולא יזייף. את זה אנו מוצאים במזרון קשיח ובמיטה תומכת היטב. פירוש הדבר מיטת עץ (עדיפה על קפיצים) ומזרון קשיח של רפד לחוץ (מה שנקרא בעבר גומאויר) בדרגה הגבוהה ביותר, או אחת מתחת לדרגה זו, על פי העדפות המשתמש.
לגבי הכריות, שוב, חשובה קשיחות משהו, במידה ידידותית כמובן. ידועים הכרים שפותחו לטובת האסטרונאוטים, כרית של פתותים קשיחים (סיליקונים?) בכרית בגודל בינוני שניתן "לאוורר" אותה ולהתאים אותה בצורתה להעדפות המשתנות של המשתמש. זו כרית שאינה שוקעת/מפנקת הרבה ותומכת היטב בצורכי השינה שלנו כפי שהוגדרו לעיל.
במקרה שיש כבר כאבים בגוף, מומלץ להשתמש בזוג גרביים מקופלות, כפי שמאכסנים בארון, ולהניח אותן כמו אגרוף מתחת או על יד המקום הכואב, להיות שם לאורך הלילה או חלקים ממנו. הגרב יוצרת "גירוי" למערכת, ומחייבת אותה למצוא פתרון ע"י שינויים בהיערכות הפנימית, כאילו המשתמש עובר טיפול. מאד יעיל גם לפרקי זמן קצרים.
משך הזמן האופטימלי לשנת לילה הוא כנראה שש עד שמונה שעות, בהתאמה אישית כמובן.
בפחות מזה - תהליך הניקוי וההכנה הדרוש למערכת לקראת יום המחרת לא יסתיים.
ביותר מזה - לא רק שלא נחוץ, אלא שמתחיל לעייף את המערכות.
תובנות כלליות
מתוך כל התשובות דנן עולות תובנות כלליות מעניינות המחייבות התייחסות.
ראשית, ה"בשורה-הרעה"...
היא בהבנה שאין פתרונות הפעלה חד משמעיים שניתן להפעיל אותם טכנית, על-פי פרוטוקולים כאלה או אחרים, מפורטים ככל שיהיו. הסיבה נעוצה בחיים עצמם
שהם מורכבים בהרבה מעבר לכל פתרון טכני מוכר. יותר מדי פרמטרים, אין סוף של קשרים למערכות נלוות אחרות, ודינמיקה אדירה של השתנויות ללא גבול, לא נותנים שום סיכוי לפתרונות מוכתבים. הפתרונות צריכים לבוא מתוך הבריאה עצמה, לצוף מתוך עצמם.
מאותה סיבה שהאנוש אינו מסוגל לברוא אדם במעבדה (רק החיים יודעים לברוא חיים !) הרי שאינו מסוגל להציב פתרונות "נכונים" של התנהלות פונקציונאלית (אפילו בשאלות כאילו בנאליות כמו איך נכון לשבת או איך נכון לעמוד, וכו"..). כל פתרון חיצוני כזה, מאולץ, הוא מלכודת שתביא את הקושי הבא.
שנית, ה"בשורה הטובה"...
היא בהבנות שיש לנו מתוך המערכת האנושית עצמה. אותה מערכת שיודעת לברוא אדם יש מאין, אותה מערכת שיודעת לעצב תא אנוש מושלם שיכפיל את עצמו תוך ניהול מורכבות אין-קץ ובהתאמה לתנאים סביבתיים משתנים, אותה מערכת תדע להורות לנו את הפתרונות ההולמים כל רגע לצרכינו באופן המושלם ביותר והמהיר ביותר. כל זה בתנאי שנדע לבקש אותה כיאות, מתוך כבוד והערכה, ובתום לב.
ההבנה שעומדת מאחורי זה מכירה בכך שכל הפתרונות הדרושים לנו גלומים בתוך המערכת האנושית משכבר הימים, מחכים להתגלות. הם רשומים שם בתור תדרים, תדרים שהם אסופת כל האינפורמציות הדרושות לקיומנו והם בסיס החומר שלנו. מהם בנוי וערוך הדנ"א האנושי שלנו. הם החומרים המאכלסים את התת-מודע שלנו. הם ה"אני" האמיתי שלי. אנחנו לא צריכים לנהל אותם. הם הפוטנציאל שלנו וגם היכולות בפועל, שיתגשמו יותר ויותר אם רק לא נפריע להם. הם שיביאו לנו תיקון ומרפא, והם שיורו לנו בכל רגע ורגע איך לשבת, איך לקום, ואיך לפעול.
שלישית, סוף דבר:
פרקטית, הדרך לקרוא לפתרונות הרלוונטיים לצוץ ולהתגלות היא קודם כל להכיר בקיומם ואז לעודד את השיח איתם עד שיהפוך לאורח חיים. זו מהפיכה שאנו בשיטת אילן לב מובילים אותה בשמחה, בידיעה שכל שפע הפתרונות הניצבים בפנינו למלוא רוחב היריעה, כפתרונות חיים ניתנו לנו, כפתרונות להשתמש בהם...
לבריאות.
הפחד הוא כלי שנועד לשמור עלינו, על חיינו ועל איכות תיפקודנו. הוא מזהיר אותנו מפני סכנות ושומר עלינו מפני נזקים וטעויות. הוא מגביר את ביטחוננו בסביבות חיינו הידועות יותר והידועות פחות. הפחד שומר על חיינו, זה טוב. נכון? אבל- הפחד מונע מאיתנו להגיב מהר, מעכב ואפילו משתק. הפחד מונע גילוי דברים חדשים וסוגר אפשרויות. הפחד משבש לנו אורחות פעילות ואורחות חיים. הפחד נועל אותנו במסגרת הידוע והקיים. הפחד לא אוהב שאלות, מדכא סקרנות ומונע חדשנות. הפחד רוצה קודם כל הוכחות של תקפות ויעילות, הפחד מקשה על חיינו. וזה לא טוב, נכון?
ננסה לסכם: הפחד שומר על חיינו אבל מכביד עליהם מאוד מאוד- זה טוב או רע? או אולי כמה? תלוי בתפקיד שנייחס לו, תלוי במידתיות. נראה לנו שהפחד הוא דבר טוב כל עוד יידע את מקומו. תפקידו הוא להתריע, להזהיר ולייעץ אך בשום אופן לא לנהל! הוא נועד לסייע למערכת עשיית ההחלטות שלנו, לא לנהלה! התרבות שלנו העניקה לו תפקיד מוגזם של ניהול וככזה הוא הרסני ומשתק. נשמור אותו כיועץ והוא רק יוסיף לרווחת חיינו.
נ.ב
הציבו את צמד המילים "מערכת הבקרה" בכל מקום שמופיעה המילה "פחד" וקיבלתם גם תשובה על מערכת הבקרה.
משפט המפתח בתשובתי מתנסח כך: "אופיו של אדם הוא מקבץ ההרגלים שפיתח במהלך חייו". ממשפט זה נגזרות כל תשובותינו בעניין. ראוי לבחון אמירה זו: ובכן, מה הם הרגלים? מאיפה הם באים ואיך אנחנו מעצבים אותם?
כדי לענות על אלה צריך לחזור להיסטוריה האישית שלנו, לתקופת הינקות.
התינוק בא לעולם עם כל המסוגלויות של הבריאה אך שום דבר מאלו אינו גלוי לו כמובן מאליו ברגע היוולדו ואף קודם לכך, ברגע התהוותו. עליו להגיע לעולם צח, נקי וקשוב. ללא דעות קדומות וללא רעשי מידע קודמים כדי לאפשר לו לשרוד בסביבה זרה ומוזרה שלא הכיר קודם.
הוא יפתח את אותן היכולות שידרש להן במיידי ויאלץ להזניח שפע גדול של מסוגלויות אחרות שלא הייתה להן דרישה כך שנידחה מימושן, יתכן שאף לא יבואו למימוש כלל. ניתן להתנחם בעובדה שלעולם לא נדע שוויתרנו עליהן.
כל תהליך ה"התאזרחות" של התינוק בעולמנו הוא פרי מהלכים של ניסוי וטעיה שאת לקחיהן החיוביים הוא רושם אחד לאחד במילון האפשרויות שיעמדו בפניו לניהול חייו.
ללקחים אלו קראנו "תבניות פעולה" המאיישות כמו מילים את אוצר המילים הבסיסי של תיפקודי חייו, מהן הוא מרכיב משפטים וסיפור וכו'. עושר המילון הזה הוא שקובע לו את איכות חייו.
"תבניות הפעולה" הן הרוטינות המוצלחות ביותר אותן פיתחנו ושאותן נוכל להעמיד לצורך הפעילויות המוטוריות והמנטליות שנרצה להפיק. רישומן נמצא בתת-מודע והן אמורות לשרת את כל רמות ההפעלה שלנו. מהמיידיות שבהן שהן אוטומטיות ומהירות יותר (כולל מה שאנו מכנים רפלקסים) ועד לרצוניות ביותר שהן יזומות על ידנו ובד"כ גם איטיות ומסורבלות יותר.
המילון הזה נטבע בנו בתקופת חיינו הראשונה עד גיל 4 בערך ואנו נוטים לחשוב בטעות שהוא טבוע בנו מאז ומתמיד, כאילו הוכתב לנו גנטית. הגנטיקה יש לה אמנם מה לומר בעניין אבל משקלה אפשר מאוד שהוא קטן. קטן כל כך, הרבה פחות באופן משמעותי ממה שאנו נוטים לייחס לה.
ובחזרה לשאלתנו, ניתן לסכם:
"תבניות הפעולה" שהזכרנו הופכות להרגלי חיינו והרגלי חיינו הם המעצבים את אופיינו. כפי שבנינו אותם כך אנו מסוגלים גם לשנותם.
הטיפולים בשיטת אילן לב מאפשרים לנו באופן נדיר לחזור לתקופת ינקותנו ובדרך של שיח עמוק עם התת-מודע שלנו להכיר את שורשי ההרגלים שלנו ואף לעצבם מחדש.
מעניין, לא?
בשאלה הזו גלומות כמה וכמה שאלות בעת ובעונה אחת. ובעיקר- האם הנשמה היא ישות עצמאית העומדת לצד או מעל ישויות אחרות גלויות יותר שלנו, כמו גוף ורוח? האם קיומה מותנה בהן, כן או לא? האם היא מושפעת מהן או להפך? האם היא שייכת למאגר כלשהו שונה מכל אלו המוכרים לנו וקיומה הוא אולי ברמת קיום אחרת לגמרי רוחנית פיזית או אנרגטית? האם הנשמה היא ה"אנחנו" הנצחי והרוחני שלנו בעוד שהגוף הוא "סתם" סרח עודף גשמי, מתכלה ומסורבל? או שהגוף והרוח שלנו הם הסיפור האמיתי וסיפור הנשמה הוא רק אפיזודה יפה? תשובתי שבאה מתוך השאלות האלו מתיימרת ליתן להן מענה. הרשו לי רק לומר לפני הדברים שזו דעתי האישית מאוד ואינה צריכה לחייב אף לא אחד מכם. אני גם לא בטוח שאני מסכים עם דעתי זו וגם אתם תצטרכו לבחון את תקפותה בעיניכם שלכם ושלכם בלבד. ובכן- לדידי, הנשמה היא הערך המוסף של חיינו. ייתכן שהיא גולת הכותרת של חיינו אבל מותנת בהם לחלוטין. אין לה קיום בלעדיהם והיא לא שורה מעבר לקיומם. במקרה הטוב היא משתיירת בזיכרונם של אלו המלווים אותנו במעגל חיינו הגשמיים ומהווה נדבך עזר ביצירת הערך המוסף שלהם. אין מאגר של נשמות ואין להן חיים משל עצמן. הנשמה גם אינה צריכה לעמוד במבחן כלשהו. הנשמה היא תולדה של מפגש הפוטנציאל הקיומי שלנו (מאגר ה ד.נ.א שלנו, אם תרצו) עם אורח חיינו שאותו בחרנו לעשות. פרט להורשת תכונותינו לילדינו, הנשמה היא היא היצירה האמיתית שלנו, כמוה כקונצרט מוזיקלי שקיומו מותנה בעצם התרחשותו, במועד התרחשותו ובסביבת התרחשותו ותו לא! התרחשותה עשויה להדהד בנשמת הקרובים לנו כשייר חווייתי מעניין. גודל ההדהוד והשפעתו על אישיותם ועל סביבותיהם תלוי בהם ולא בנו. למה הדבר דומה?- לגפרור בוער. הלהבה שהייתה גלומה בו מעצם קיומו הפיזי של הגפרור לא באה לידי ביטוי עד שנגע בקופסא והצית את הלהבה. הלהבה שראשיתה בניצוץ קטן תמים וטהור החרד לקיומו ותלוי מאוד בתנאי סביבתו, המשכה בלהבה שעלתה ממנו מאירה מחממת ומלטפת וסופה שמעכלת את עצמה לכדי מותה ולכדי חדלונה יחד עם חדלונו של הגפרור שהצית אותה. כמובן נשאר הסיפור של הגפרור: מאין הוא בא ולאן הוא הולך? מה על שיור החומר? והאם הגשים את ייעודו? אך זו כבר משימה אישית לכל אחד מכם שיספר אותו כיכולתו וראות נפשו. האם יש ייעוד ומטרה לקיומה של הנשמה? נלך אל הפרח - האם יש ייעוד ליופיו של הפרח מעבר להיותו בעל תפקיד במשיכת החרק שיאפשר את תהליך ההפרייה שלו לקיומו? ובכל זאת הפרח כל כך יפה! מפעים בהתרגשות אותו ואת כל רואיו. אולי כך גם הנשמה שאין לה חיים ותפקיד משל עצמה אבל היא הטעם לכל חיינו?! אולי... מי יודע?
הקדמה:
החיים גדולים מן היכולת להגדיר אותם, זאת אומרת אי אפשר להגדיר את המושג "חיים". אפשר רק לנסות להקיף או לשרטט אותם בתובנות ככל שיעלה לאל ידנו. מאידך, אפשר וראוי לומר שהחיים זה כל מה שאדם עושה מחייו. ובמסגרת הזו, אפשר גם להרחיב ולומר שהחיים זה לא תכתיב והחיים זה לא כורח שיש להריץ אותו. גם לא נכון לעבוד אותם בעבודה קשה כי עבודה קשה זה זיוף שלא מותיר זמן... לחיות. זה כמובן לא אומר שלא צריך לעשות כלום. צריך ללכת בעקבות כמיהות הלב ובזה טמון הסיכוי שחיינו יתגלו לנו בהדרגה שלב שלב. רק לדעת: החיים זו לא מטרה שחותרים אליה. החיים הם אוסף של כל מה שקורה לנו כל הזמן, ובאופן מוחשי עבורנו זה אומר כאן ועכשיו בלבד.
אז בכל זאת, במסגרת כל הערטילאי והלא ברור הזה, האם יש קצה של חוט להיאחז בו כשבאים לענות על השאלה הפשוטה הזו - מה זה חיים? לדעת המחבר יש חוט כזה. בואו נגלה אותו...
תשובה:
החיים בעקרון הם הדהוד. רזוננס (תהודה) בין תדרים, כאשר משחק ההפעמות שביניהם הוא כל הסיפור כולו. כמו קונצרט. צלילים שמופקים בו מכלי אחד שמשתלבים בצלילים שמופקים בו מכלי אחר, מתערבבים ומתערגלים זה בזה, יוצאים ועוברים ממצב למצב ללא הפסק. העושר הצלילי המופק ומשתלב בצלילים אחרים כמותו אבל שונים ממנו הם שיוצרים את הקונצרט הזה שהוא מסע של חוויות מפעימות חיים.
אז, מה הם התדרים האלה? מה מרכיב אותם ומה הם מכילים?
התדרים האלה הם אסופת כל הקודים של החיים. כל הקודים הדרושים למסכת חיינו, ואין אחרים מלבדם. לא במאגר שונה, ולא במקום אחר, לא בזמינות שונה, וגם לא בזמן אחר. זוהי כוליות שלמה. כוליות שיכולה אמנם להחליף צורה מעת לעת אבל במרחקי זמן ומקום כאלה שאינם ברי השגה עבורנו ואינם רלוונטיים מבחינתנו, על פי כל אמות מידה שידענו ושלא ידענו וגם שלא נדע... אלה תדרים שהיו מרוכזים קודם במקום אחר בלתי נתפס ובדחיסות שונה שאיננו מכירים, וברבות הזמן גם כנראה יחזרו לשם ולא בדיוק לשם, כאשר מבחינתנו זה בעצם היינו הך. האסופה הנוכחית היא המעניינת אותנו, היא מרחב הפעולה שלנו, בטווח המודע שלו ובטווח הבלתי מודע שלו, של האסופה הזו. זהו מגרש המשחקים שלנו, כולו. "שלנו" בהקשר הזה אני מתכוון לאנוש לציפור לפרפר לעץ לנחל לים לאבן ולכל מה שאנו מתחככים בו, יודעים ולא יודעים עליו. זה הכוכבים והמזלות והפלנטות והבריאה כולה. שכלנו לא יכול להשיג את זה, אבל דמיוננו כן. מתוך מה? מתוך הכרת מגבלותינו ומתוך כל הדמיון המניפולטיבי שלנו שמאפשר לנו זיהוי ולוא אסימפטוטי בלבד של כל גודל היריעה של האינסוף שלנו, בהבנה מלאה שהוא מין "אין סוף" כזה מקומי שהוא בהחלט חלק ממשפחת "אינסופים" הנבנים זה מעבר לזה, זה על יד זה, וזה בהמשך של זה, ושהם כולם נמצאים באיזה חלל משותף של כל מקום ושום מקום, בכל זמן ובשום זמן. זהו אולי הקיום הכולל שלנו שאולי אינו קיים כלל וכולו אשליה. למי שעניין האשליה מפריע לו בשלב הזה אז לפחות נסכים שגם האשליה היא חלק כלשהו מהקיום הגלובאלי הזה, לא כך?
מה שחשוב בכל זה הוא המרחב הנוכחי שלנו, שכל כלליו רשומים באותם תדרי-הבריאה כפי שנקרא להם והם רשומים בו, ורק בו. אלה הם התדרים שנפוצו לכל עבר עם המפץ הגדול כפי שנוהגים לכנות אותו במקומותינו, והוא ראשית העידן המקומי של האינסוף שלנו. אינסוף שבו הכול קיים והכל מתנהל בלי סוף, בו-זמנית, ורק שאנחנו נקראים להלך בו על פי מיטב יכולתנו המוגבלת ולהיתקל במה שאנו נקרא לו אתמול מחר וגם הווה, שאולי בכלל לא קיים, אבל שהכול קיים בו בבו-זמניות נעלמה אפופת סוד. הבעיה היא ביכולת הזיהוי המוגבלת שלנו שאינה יכולה להרחיק אל מעבר לאן שמופנות פנינו כבר, לאן שאנו פונים או לאן שנפנה בהמשך, ונבין במסגרת המוגבלות הזו את מה שנבין. אבל בינינו, די אם נכיר את המוגבלות הזו שלנו, ונוכל אז לרחף ביתר קלות אל מעבר למגבלה הזו. הכול במסגרת האינסוף המקומי שלנו, וזה די הרבה, לא?
ובכן, חזרנו אל השאלה מה הם התדרים האלה וממה הם מורכבים. לפי מיטב המניפולציה המחשבתית שלנו התדרים הללו הם כל הקודים של החיים. חשוב להבין שזה לא רק פריסת מערכת החיים של אנוש בלבד אלא ריכוז אדיר ודחוס של כל הידע הקוסמי בעניין הזה כולו. אינפורמציה שימושית אדירה באפס מקום. זו ספריית המיקרופיש* הכי מרוכזת בדרך שאינה מצריכה מרחב אחסון. אוסף של ידע אדיר שמתעדכן כל הזמן בדינמיות אדירה והוא זמין לכל מי שיש לו כרטיס אשראי הולם או מפתח פלאים כזה, להזמין ולקרוא בו. שם המשחק הוא להיות ראויים לקרוא בו, מתוך הדדיות, מבלי כל צורך או כוונה לנכס אותו לעצמנו. הכול מתוך הכרת מגבלותינו בדרך ארץ ומתוך סקרנות ראויה בלבד... אלה התדרים הכי קצרים ובגלל זה גם הכי זריזים הכי יעילים והכי ראויים לעניין. הם שפת-האם של הבריאה. והם השפה היחידה המשותפת לכל הברואים כולם, מגדול ועד קטן שעל פני האדמה וגם מתחת ובכל הכיוונים כולם.
מאיפה באו התדרים הללו? האם ניתן לנו באמת "לגעת" במקורות הללו? והאם נדע מה יעלה באחריתם?
ניתוח רציני של השתלשלות הדברים לא מספיק כדי להבקיע עד שם. הדברים הם מעל ומעבר ליכולת התפיסה שלנו. הדרך היחידה כנראה הראויה לנו לגעת בסיפור המעשה של הבריאה וכך גם אל אחריתה היא דרך הסיפורת העממית והאלגוריה החופשית. רק שם אנחנו צריכים לשוטט כדי לדלות משם מילים שאינן מכוונות אל השכל אלא אל הדמיון הפרוע בלבד. סיפורי מיתולוגיה ואתוסים עממיים ששרדו את מבחן הזמן והתעקשו לספר לנו את סיפורי הבריאה. בראש כל הסיפורת הזו עומד אלוה, כמי שברא את אדם וחווה. הוא זה שברא אותם מתוך כך שרצה להכיר את עצמו, ולא יותר, שהרי בצלמו ובדמותו ברא אותם. אך מכיוון שלא היה בו לאחר מכן העוז והיכולת להחזיר את חווה שלו לידי אדם כפי שאכן התחייב לו מראש, ובחוסר יכולתו לשאת מצפונית ומוסרית את העניין הזה... התפוצץ, ורסיסיו על פני כל... ובכל רסיס קטן, שימו לב, טמון הידע האלוהי כולו. זה התדר, או אסופת התדרים שהיו אבודים קצת עד שמצאו להתרועע עם תדרים אחרים שגילו אמפטיה אלה אל אלה והתארגנו אח"כ לצורך המשך המאבק לקיומם במשחק הזה לאגודות אגודות של אסופות אנרגטיות שהפכו למבנים אנרגטיים מורכבים יותר, עד שהיו לקבוצות דנ"א שונות של אנוש, של עץ, של פרח, של פרפר, של ציפור, של סלע, של ים, של הפלנטות כולן, של ניגלה ושל ניסתר, וכו' וכו'... ששרדו רק לאחר שהצדיקו את קיומם במסגרת התן וקח של משחקי הבריאה כולה וסידור העבודה שלה.
זה בעצם הסיפור כולו, וכל השאר דרש... גם אם הסיפור הזה הולך, וימשיך ללכת, אל אן שאולי הולך ואולי ימשיך ככה עד אל סופו הצפוי, אבל הבלתי נצפה... זה בעצם הסיפור כולו. וכל ספרי האנטומיה והפיזיולוגיה, והמחקרים הגדולים מן העבר ואלה משל היום ומשל המחר, כולם, הם ניסיונות מעוררי התפעלות אבל חסרי סיכוי, מהגדרה, לראות ולהכיל את המציאות כולה. מקור המגבלה הזו מובנית בעצם התפקודים של שני המשתתפים הגדולים בבניית ובתפעול ההוויה הזו, המוח והדמיון, כאשר הגורם המגביל הוא המוח. אבל לא נורא... ככל שמבינים את זה יותר זה מפעים יותר, "מדליק" את הדמיון ומעורר אותו יותר ויותר. ובינינו, זה הדבר האמיתי.
סוף פסוק
בשבילי חשוב הסיפור הזה לא כדי שנבין את כל האמת, כי נשגב הוא מבינתנו, אבל שישמש לנו מאגר הולם אליו נוכל לפנות עם כל שאלה ושאלה, וגם לקבל... כן לקבל... תשובה.
הצעה לקורא:
אל תקרא את כל זה בעיון. עדיף לעבור על כל הכתוב הזה ברפרוף, בלי להתעכב. אם אתה מרגיש צורך תוכל לעבור על כל החומר הזה עוד פעם ועוד פעם, אך מבלי לעצור. לא צריך להיבחן על זה ולא צריך לשנן את זה, ואם תרגיש מעט התרגשות בתוך זה תדע שאתה בכיוון הנכון. בעיקרון, תן לעניין הזה להסעיר את דמיונך, ואתה אכן בכיוון הנכון...
נחזור אל המוח האנושי. הגישות המערביות הרווחות מעמידות את המוח האנושי כמנהל האולטימטיבי של הגוף כולו, וכדובר המרכזי של פונקציות החיים שלנו. חלק מרבים וחלק ממעיטים בעוצמת הדומיננטיות שיש למוח ביחסי הניהול שלו את הגוף אבל בכולן מצטיירת התמונה של מטה מול קו (בדימוי של חדרי מלחמה) או הנהלה מול קווי היצור בשטח (בדימוי של ניהול חברות). בנסיוני בחיים עסקתי גם בזה וגם בזה, במידות שונות, וגם שם ראיתי כבר את הסכנה שבדיכוטומיה הגדולה שביניהן. כבר שם היה לי ברור שעל אף שחשובה הגדרת והבנת התפקידים הרי שחשוב ואפילו קריטי להרבות ולשכלל את הדיבור שביניהם. על המפה הטיפולית ניתן לזהות מצד אחד את הגישה הסינית שאינה מכירה במוח (ברפואה הסינית אין מוח כלל...) לעומת משה פלדנקרייז שהביא את הצורך בשיפור ההידברות בין הגוף למוח כרעיון מרכזי בשיטתו. הוא ראה באי ההידברות הזו את חזות הכל כפי שמתבטא בחוסר יעילות של הפעלה כולל נזקי הפעלה פגיעות מוטוריות מחלות ואפילו פגיעות נפש. הוא הטיף לשיפור הבנת העניין על ידי טיפוח דיבור טוב יותר מהגוף אל המוח ע"י הנעתו של הגוף, שישפר את הבנתו של המוח ויקטין את הקונפליקטים ביניהם לטובת שיפור היכולת. אבל גם הוא לא ויתר על המוח כמנהל על, הממונה על הפעלה נכונה של מערכות הגוף למיניהן.
כאן ההבדלים. על פי הבנתי המוח האנושי הוא אחד ורק אחד מאברי הגוף. הוא חלק מכל המערכת וראוי שיישאר כך. רק בעוד שכל חלקי הגוף האחרים באים לעולם מתוקף התחלקות והתמחות בלתי פוסקת של התא הראשוני שלנו, שהוא תא הזרע שנושא איתו את כל חכמת הבריאה וקודמינו מאז ועד עולם, הרי שהמוח, הוא תוצר מאוחר שנברא לוח נקי וחלק (טאבולה ראסה, כדברי היוונים הקדמונים) כדי ללוות ללמוד ולשפר תפקודים בגופנו. יש בו יתרון של "אורח" שבא לרגע וראה כל פגע, בתנאי שלא יפקיע את מושכות הניהול מידי המערכת שנועדה לכך. זו המערכת הסנסורית הממונה על הפעלת הגוף. בידה הכלים לעשות את זאת, ואפילו טוב יותר ממנו! המוח הוא מין התמחות של איבר בדומה להתמחויות רבות אחרות של תאים בגוף שקיבלו על עצמם תפקידים בתוך וכחלק מהמערכת, כמו היד והרגל והעין והלב וכו' וכו', וראוי שיישאר כך. אף אחד מהם לא ייקח על עצמו את תפקידו של האחר ובוודאי לא את הניהול הכללי של המערכת. כולם יחד ישמשו בהצלחה מערכת שלמה אחת שהיא תזמורת מופלאה כנדרש מעצם הגדרתה. כל עוד ירבו המשתתפים השונים את הקשב ביניהם ויתרמו כל אחד את חלקו בהתאם ליתרונו היחסי לאיכות הביצועים הכוללים של המערכת, שהם חלק ממנה, תלך ותשתפר הפעלתה יותר ויותר. המוח האנושי צריך לקבל על עצמו השתתפות צנועה יותר בהתאם להגדרת התמחותו, ואנחנו כמטפלים נדרשים לכך. המערכת כולה תצא נשכרת מכך, לטובתו ולטובתנו גם יחד.
אני מזהה את המערכת האנושית כולה כיצור המקיים איזונים דינאמיים נפלאים בין כל חלקי המערכת, לטובתה. הידע לכל זה טמון בה מהגדרה מעצם בריאתו של האנוש כאיבר (או אברון) של היקום כולו. כך חלקי הגוף שלנו בינם לבין עצמם וכך גם אנחנו כישות עצמאית בין ישויות עצמאיות אחרות ביקום שסביבנו. כל חלק ניזון ומזין, תורם ונתרם. כל משתתף ניזון וגם תורם במשהו לאיכות תפקודה של המערכת, והוא בתוכה. אי אפשר בלעדיו. ראוי לזכור, אין שם מנהל ומנוהל, וכל אחד ראוי שיהיה שם לתועלתו ולתועלת המערכת כולה.
המערכת הסנסורית היא המנהלת את עצמה. יש בה כל הידע של הבריאה ברמה הפרטנית ביותר, ויש לה גם היכולת לנהל אותה. הד.נ.א נבנה בתוכה ומדבר את שפתה. יש בה כל ספרי ההקמה האחזקה והחירום לכל צורך ולכל זמן, כולל השעונים הביולוגיים המכתיבים למרכיביה תהליכים של הפעלה של השתנות ושל סוף כחלק ממטבוליזם כללי. הידע הזה טמון בכל תא, וניסיון ההפעלה והלקחים עוברים שם כפי שנקרא "מדור לדור". כלי המערכת הזו הם התחושה, החוויה, האסוציאציה והדמיון.
אלה סוג הכלים שמסוגלים להכיל כמות אדירה כזו של אינפורמציה בצמצום כזה של מקום. אלה סוג הכלים שיכולים להכיל כמות כזו של אינסוף פרמטרים ולא ללכת לאיבוד. אין עוד כלים כאלה שיכולים לקלוט תמונות שלמות של מציאות בהינף אחד ולא להתבלבל. אלה הכלים הראויים שנועדו לפעול במהירויות אדירות של למעלה ממהירות האור, באמצעות התדרים של הבריאה ושל המפץ הגדול. זו מהירות הרעיון להבשיל, וזו יכולתו להתאחסן בתנאי צמצום בלתי מוכר של מקום, שהופך אותו למתאים לאחסון בחללו של כל תא יחיד. רק אלה התדרים שכל מרכיבי המערכת כולה ומרכיבי מערכות המשנה למיניהן יכולים לדבר בהם בינם לבין עצמם. יש להם שפה משותפת! הם לא צריכים שהמוח יתערב שם וינהל אותם, במיוחד שהוא אינו בנוי לכך ואינו יכול להתערב שם מבלי לשבש. המוח צריך לדעת את מקומו במשחק הזה.
המערכת המוחית/לוגית היא מסורבלת. היא אינה מסוגלת להקיף כל כך הרבה פרמטרים, לעסוק בדיוקים כאלה, ובמהירויות הנדרשות. היא אינה מסוגלת להקיף כל כך הרבה משימות כפי שנדרש בפרקי זמן קצרים כל כך, מה שנקרא אצלנו סימולטנית. היא לא מבינה את הדקויות, ומשבשת. אין לה פרופורציות נכונות והיא לא בנויה לנהל את מלוא מערכת עשיית ההחלטות לכל רגע. מערכות ההתחדשות של התאים, מערכת העיכול, מערכת הדם, מערכת הלימפה, המערכות ההורמונליות, מערכת ההתרבות, המערכת החיסונית, השעון הביולוגי שלנו, ועוד ועוד רבים אחרים טוב להם שיישארו בלא התערבות מצידה של המערכת המוחית/הלוגית שלנו. כאשר אנחנו מאפשרים לה התערבות יתרה ושליטה בכל מיני תהליכים שיודעים את מלאכתם טוב ממנה - אנחנו הולכים לאיבוד ! אז אנחנו מתעייפים, ניזוקים, נפגעים, חולים וגם מתים בטרם עת.
תשובה קצרה:
אינטואיציה היא כינוי לדרך של הפקת החלטות ותובנות (Decision making)
המסתמכת על המערכת החווייתית שלנו ((Sensory system, ולא על חשיבה שכלית (Rational System). היא פזורה על פני כל הגוף בכל תא ותא שבגופנו, בעוד שהמערכת השכלית מרכזה במוח, שבראש.
המערכת החווייתית היא מערכת מיידית, ראשונית, פתוחה, מכילה-כל ומחבקת. הדמיון הכל-יכול הוא כלי הקיבול וכלי ההפעלה המרכזי שלה, וחומריה העיקריים הם תחושות חוויות רגשות ואסוציאציות. היא מאופיינת על ידי ביטויים כמו אהבה רגש שמחה געגוע רצון תיאבון צער כאב אמונה טוב ורע וכיו"ב, ותוצר התוכן המבני הראשוני שלה הוא הרעיון/נות.
חשוב גם לדעת שכל אלה "רצים" על גבי פלטפורמה של התדרים הבסיסיים של הבריאה, שהם המהירים הזריזים והמדויקים ביותר עלי אדמות ורקיע. אסופת כל התדרים הללו הם שפת-האם של הבריאה כולה. הם תוצרי "המפץ-הגדול" וזכו מפי להיקרא גם "רסיסי אלוה". שם טמון כל הידע הדרוש לניהול חיינו.
המערכת השכלית היא מערכת משנית. פרמטרית סגורה, מסייגת ומבדלת. יחסית למערכת החווייתית כושר הקליטה שלה מוגבל בהיקף התמונה ותהליך עיבוד הנתונים אצלה אנליטי ומסורבל. היא קולטת תחילה שברי תמונה מתוך המציאות שסביב, בשלבים, ומצרפת מהם פאזל של תמונה משוערת, שלמה כאילו. זה בעייתי מהגדרה ואפילו מסוכן.
המערכת החווייתית לעומתה בנויה לקלוט את התמונה כולה בהרף עיין, ואם צריך אז לאחר מכן לפרק אותה אנאליטית בכל דרך שתרצה.
ההיגיון הוא הסמכות העיקרית לכל מה שקורה שם ועל פיו ייקבע אם אלמנט כלשהו יתקבל במערכת או יידחה. חומריה העיקריים הם פרמטרים מזוהים טכנולוגית, כמותיים, ובעלי תקפות מחשבתית. מי שלא עומד בפרמטרים האלה מסונן ומושלח החוצה מלכתחילה.
זו מערכת שבויה בידי ידע קודם של עצמה... וזה גם זה הוא, בעייתי ואפילו מסוכן.
היא מאופיינת על ידי ביטויים כמותיים כמו מרחק משקל צפיפות גבוה נמוך ארוך קצר רחב וצר וכיו"ב, כולם בעלי נראות, ותוצרי התוכן הראשוני שלה הן המחשבות.
בשונה מהמערכת החווייתית זרימת האינפורמציה שלה מושתת על מערכת העצבים, שהיא איטית מגושמת וחסרת דקויות עד כדי כך שטעות היא להפקיד בידיה את ניהול חיינו.
פירוט נוסף:
האינטואיציה, בסיס הידע שלה הוא קוסמי, אין-סופי, שיושב על מאגר הנתונים של הבריאה כולה מאז ומתמיד מראשית ועד עכשיו, ואולי גם של העתיד לבוא... ובתוך כל זה גם עדכונים משל הזיכרון המאוחר יותר של אבותינו בכלל, ושלנו בפרט. היא אמונה על הפעלת הכלים הדרושים לניהול חיינו, לעדכונם ולהפעלתם, והיא גם בעלת היכולת להנחיל את הידע המשתנה הזה לדורות ההמשך שאחרינו. לאוסף הכלים והיכולות הללו אנו קוראים המערכת החווייתית (...) . כלי העבודה שבה כאמור הוא הדמיון שמפעיל חומרי תחושות, חוויות, רגשות, ואסוציאציות. שמבשילים ומריצים רעיונות. שפת הדיבור שלה הם התדרים הבסיסיים ביותר של הבריאה (ראה ביטויים כמו המפץ הגדול וכו') . הם גם המהירים ביותר, בעלי הדקויות המפורטות ביותר, ובעלי הרגישות העשירה ביותר, על פני כל המרחב הקיומי שסביבנו. בתדרים הללו רשומים כל הקודים של החיים. ביטויים מאפיינים למערכת הזו הן אהבה אמונה רגש שמחה געגוע רצון תיאבון, צער כאב, וכיו"ב שאין כלים טכנולוגיים לזהות אותם ולרשום אותם כמותית.
המערכת הזו חסכנית ביותר באחסון הנתונים שלה ויעילה ביותר בזמינותם בשליפתם ובעיבודם, באופן שאין לו מתחרה. היא מכילה את התת מודע שלנו, ולתוכה נבנה וגם ממשיך להתעדכן הצופן הגנטי (הדנ"א) הספציפי שלנו. כל זה בהסתמך על ובשביל התהליך המתגלגל של חיינו.
השכל לעומתה הוא מרכז התמחות של תאים ככל התמחות אחרת בגוף כמו יד או רגל או לב או כבד וכיו"ב, כולם חשובים לגוף במידה כזו או אחרת עקב התמחותם, כל אחד בתחומו. גם הוא כמו המרכזים המתמחים האחרים בגוף מקורו באותו תא זרע יחיד שהתיישב ברחם האם, התחלק והתרבה לכדי קבוצות התמחות רבות, כל קבוצה והתמחותה על פי תכנית מוכנה מראש. חשוב לזכור שכל צברי התאים הללו הם תעתיק מדויק (שכפול) של תא הזרע המקורי וההתמחות שלהם נבנית במהלך ההיריון. ההיריון הוא תקופה שנועדה לבניית הקבוצות האלה, לפיתוח יכולותיהן הספציפיים כל אחת על פי הגדרתה מראש, והרצתן אלה מול אלה לכדי שלמות מתפקדת אחת. בשלב הראשוני הזה כל התאים זהים. יש להם שפה משותפת אחת, הם יודעים לדבר איש עם רעהו, ואת כל האינפורמציה הדרושה להקמתם ולראשית עבודתם הם מקבלים מתוך מאגר הידע המעודכן הזה שעמד ועומד לרשותם מתוך אותו תא זרע שהוא הבסיס המקורי לבניינם. המאגר הזה קדום ועובר מדור לדור בשלמותו (ראה המערכת האינטואיטיבית) הגם שהוא ממשיך להתרענן ולהתעדכן ספציפית עבורם כל העת. בנייתו וראשית הרצתו של המרכז המוחי הזה נמשכת במהלך ההיריון כולו, כך שבמלאת תשעה חודשים ברחם מתייצב הרך האנושי מוכן ללידה מול אתגרי חייו.
יוצא מכך שהמוח, או השכל, מתחיל את דרכו נקי וחף מכל ידע מוצהר. לוח שיש נקי, "טאבולה-ראסה" בעגה המקצועית העתיקה. התפקיד שקיבל על עצמו כהתמחות הוא בהפקת לקחים עבור כל מערכות ההפעלה שלנו, וזהו צידוק קיומו. הוא בונה על מורשת המערכת האינטואיטיבית האינסופית שהעבירה אליו לצורך כך את כל הידע שהיה ברשותה למועד ההתעברות, לשמש בתפקיד הדאטה-בייס עבורו, והוא גם אמור להמשיך ולהתעדכן בעזרתה על כל מה שקורה ויקרה בהמשך חייו. שיתוף הפעולה ביניהם הוא הכרחי בשל קוצר ידו להקיף את כל גודל היריעה בעצמו ואת כל הדקויות הנדרשות להיותו מעודכן בשוטף. וזה כמובן באחריותו...
שיתוף הפעולה בין המערכת השכלית למערכת האינטואיטיבית הוא זה שמצדיק את קיומן במתן השירות שהן אמורות לתת לכלל היחידה האנושית הפרטית שלנו, לאורך כל ימי תפקודה. איכות השרות קובעת את איכות חיינו. הן גם מחויבות בחתירה לאיזון נכון יותר ויותר, ביניהן, כדי להביא למיצוי טוב יותר את יכולתו של האדם לדייק אותה לצרכיו של "המעסיק" הגדול שלו, היא המערכת הקוסמית.
הדיון במידת ההתאמה לצורכי המערכת הקוסמית, ועד כמה זה קריטי עבורנו כאנוש, נכון שייעשה במסגרת הדיון שיוקדש לנושא "האבולוציה", כולל הצורך להבין אותה בדרך אחרת לגמרי ממה שנטו להבין אותה עד היום, ולא כאן...
את השילוב של שתי המערכות האלה ניתן לכנות המערכת המנטלית שלנו, כאשר היא יחד עם מערכת העיכול ומערכת הנשימה, שלושתן יחד, מהוות את הציר והנושא לקיום כל הווית חיינו. חלוקת התפקידים שביניהן מוגדרת כך שמערכת העיכול מזרימה מזון לבניית הגוף, מערכת הנשימה מזרימה חמצן (זה הדלק) להפעלתו, והמערכת הרוחנית מזרימה את האינפורמציה הדרושה לכל התהליכים האלה.
שלושתן קשורות אל העולם החיצון שמסביבנו כל אחת מהן בדרכה, לצורך קליטת החומרים הנדרשים, עיבודם, ופליטה החוצה של מה שנשאר מהם בתהליך אדיר וחכם של חילוף חומרים, כנדרש. זה תהליך הדרוש לנו כדי להתרענן מבפנים, כדי להתעדכן מבחוץ, וכדי להשלים ולקיים את משימות חיינו מלידה עד מות.
מילוי המשימות הללו כהלכה מותנה ביכולתן להבין את תפקידן, ביחד וגם לחוד. ומכיון שהמוח פועל יותר מ"דעת" חשוב שלא נשבש עליו את דעתו וגם לא נאפשר לו לאבד את עצמו מדעת. וזהו, כך אנחנו מאמינים, תפקידנו בדיון הזה.
נקודות לחשיבה:
כבר דיברנו על כך שמקובל לחשוב על המוח האנושי כאילו הוא כל יכול, גולת הכותרת של הבריאה. "מותר האדם מן הבהמה" קוראים לזה, וזו כנראה טעות גסה. ממש פאתטי. למה?
כי החשיבה המוחית בונה על רכיבים פרמטריים, כמותיים נגישים ומוכחים, בלבד. אם אלמנט כלשהו לא עונה על כל אמות המידה הללו הוא פשוט מסונן החוצה כאי-רלוונט. הוא גורם מפריע שאינו אמור לקחת חלק בתהליך השכלי של עשיית ההחלטות.
ההסתמכות על החשיבה המוחית יוצרת מגבלה מסוכנת מפני שזו בונה על רכיבים פרמטריים/כמותיים בלבד, וההשתתפות בתהליכי עיבוד הנתונים שבה מותנית מראש בהוכחת תקפות טכנולוגית. נוסיף על כל אלו מגבלות קריטיות של סרבול בהכלת הנתונים, באיכות, בדקויות, ובקצב עיבוד הנתונים שלהם, ונבין שהמוח האנושי פשוט לא מסוגל ולא נועד לנהל את מכלול מערכות חיינו. תפקידו להפיק לקחים ולשפר יכולות. זה הרבה, אבל זה לא המנהל הכללי. אנחנו מתוקף התרבות שלנו הפכנו אותו לכזה, ואנחנו משחקים באש. ציפורים פרחים עצים בעלי-חיים אוקיינוסים ופלנטות לא עשו את זה והם מתקיימים לא רע. כל תא בגופנו יודע את זה. שרק לא נפריע לו. טוב יהיה אם נפעיל כראוי את היתרון היחסי שמקנה לנו המוח האנושי שיעסוק בהפקת לקחים ובשיפור יכולות, וישאיר לשאר המערכות לנהל את עצמן ולהתנהל כראוי. הכלים שלהם משוכללים יותר, ראויים יותר, ואף נראה שנועדו לזה. זה ארגז הכלים היחידי שיכול להבטיח שיתוף פעולה קוסמי ראוי, כזה שנועד לשרת בהצלחה את האינטרסים של הכלל ושל הפרט לטובת המערכת הכללית גם יחד. אלה הכלים שהבריאה כולה הסתמכה ומסתמכת עליהם בהצלחה מאז ועד עתה. האנוש, ככל שהוא מתחזק טכנולוגית חד-צדדית על חשבונם של המשתתפים האחרים במערכת משבש את האיזונים הדרושים עבורה ומאבד את זכות קיומו. גסות הרוח הזו הופכת אותנו לאנכרוניסטים ולא רלוונטיים על המערכת כולה ולגורם מזיק הפוגע בשיקול דעתה. המערכת לא יכולה להישאר אדישה לעניין הזה וסופו של דבר תדחה אותנו או שתושמד.
דומה הדבר לתאים סרטניים שבונים להם בתוך הגוף שמארח אותם את סופם שלהם. הבריאה אולי תינזק, אולי לא, אבל אנחנו לא נשרוד את זה.
דוגמאות למוגבלות הזו לפעול כראוי ניתן להביא מתוך סיפורים של העת האחרונה, סיפורים שהם בגדר "התרעות קטנות" שמעידות על הכלל, כמו למשל הצונאמי הגדול שהיה בדרום-מזרח אסיה, גל הענק שהשאיר שם אנשים חסרי אונים שלא זיהו ולא חשו את בואו בטרם עת ונפגעו קשות על גיזרת החוף, לעומת חיות למיניהן שנסו על נפשן ולא היו שם כשהגל הגדול הגיע... או כמו הסיפור על האוזון שנקרע והלך ממש כאן מעל לראשנו עד שנהייה עובדה מוכחת לעיני כל. התרחשות שלא התגלתה קודם לכן לא לנו ואפילו לא למערכות ההתרעה של נאס"א בהרי הקולוראדו הצופים לחלל ולומדים אותו כל העת... עד שנהייה מוכח... מחשבי-העל שם קלטו את האותות אבל דחו אותן אל מחוץ לתהליך עיבוד הנתונים שלהם כנתון שגוי בלתי הגיוני ולא רלוונטי, כדי שלא יפריע לקופסת המוח שלהם לבצע את תפקידה. פאתטי!... כך בדיוק עובד המוח שלנו...
נראה שאם לא נבין את זה בעוד מועד נהפוך חס וחלילה ל"גולם-בריון", כאותו סיפור-משל של "הגולם מפראג" בסיפורת היהודית, על הרב שבנה גולם-אדם מושלם, רק שבהזדמנות הראשונה המאתגרת עבורו קם על יוצרו והרס את כל סביבותיו.
רק חוסר ההבנה בעניין הזה הוא שיכול היה לרכז בימים אלה הון עתק להתרחשות מגלומנית אחרת. הוא העיסוק ב"פאר" היצירה של הרובוטיקה המדעית בימינו, זו הקרויה בשפתם "בינה-מלאכותית". היא שתשמש מוח מנחה למכונית החכמה שאמורה להיות מוכרזת כגולת הכותרת הטכנולוגית של הישגי-אנוש ופריצת דרך. ובעצם, גם אם תהייה מרשימה ביותר בתחום היכולת המחשובית הרי שכל כולה תהייה בגדר "יותר אבל מאותו עניין" (ובלע"ז ....) ובטווח הארוך שוב גולם שפועל ויפעל עם משים או בלי משים להרס עצמו ולהרס כל שנברא סביבו. ולא לזה התכוונו...
המערכת החושית שלנו היא האלטרנטיבה. היא אסופת הכלים הללו, היא המנוע הראשי והיא המנהל הכללי הראוי. היא המערכת הבסיסית של קיומנו, וזאת מעצם הגדרת הבריאה. עוד מלפני היותנו אנוש, היא שם בשבילנו. מאז ומתמיד זו היא שהייתה שם גם לפני ההכרזה על ראשית היווצרותנו. זה הרגע שבו פגש תא זרע את הביצית. היא כל רעיון קיומנו וסיפור חיינו שנרקם עוד טרם היותנו. היא הפוטנציאל שהתגשמותו תלוי בנו, ובנסיבות חיינו. היא תמצית חכמת הבריאה וסוד קיומנו. היא מכילה את כל הוראות ההקמה של הישות הפרטית והקיבוצית שלנו, את הוראות האחזקה ואת הוראות החירום שלנו. היא גם מכילה את השעון הביולוגי הפרטי שלנו, זה שנועד ללוות ולהנחות כל שינוי וכל חידוש לכל אורך מאה ועשרים שנותינו. היא הידע השלם, שאין אחר בלתו, לדברר ולתקשר את כל מרכיבי גופנו ורוחנו, כמו גם לדברר ולתקשר בינינו לבין הבריאה כולה.
ממה היא מורכבת ומה הם כלי עבודתה?
המערכת החושית הזו מושתת תחושות. כלי העבודה שלה הם הרגשות, החוויות, האסוציאציה והדמיון. הם אינם תלויי מרחב של מקום וזמן, והרעיון הוא האלמנט המרכזי עליו הם מושתתים. כמו שהאטומים הם בסיס החומר ופעם חשבו שהאטום הוא אבן היסוד של הבריאה הרי שהיום אני מעז לטעון שהרעיון הוא הוא הבסיס האמתי של היש כולו, חומר ו-לא חומר. הוא המכנה המשותף של כולם. הוא בסיס הבסיסים, ושפת האם. הרעיון הקיומי שהתנפץ אי-שם אי-פעם (ראה המפץ הגדול) ומאז מחפש את עצמו. רחשיו הם אלה שנותנים את הכוח המתגלגל לקיום הבריאה מאז ועד היום. צופני החיים שלנו (הדנ"א) רשומים בה ודוברים את שפתה. הם התת מודע, הדבר האמתי. רק בהם רשומים כל סיפורי הבריאה והשתלשלותה עד היום כאילו אין אתמול אין מחר וגם בעצם אין היום... הכול צבר אחד גדול של כל הזמנים. אנחנו הם אלה המסתובבים בתוך הדי קיומו של המפץ הגדול הזה ומייצרים לנו לנוחותנו את סיפור החיים שלנו .
רק המערכת החושית הזו שלנו מדברת את השפה של כל אלה. שפה שמושתתת על תדרים כל כך מהירים שהטכנולוגיה האנושית שלנו מעצם הגדרתה לא מסוגלת לזהות. תדרים שמהירותם עולה על מהירות האור. תדרים שהחלו את ריצתם בעקבות המפץ הגדול, ובהם כל סודות החיים של הבריאה כולה ואנחנו חלק ממנה. בה כל אמת החיים והיא המפתח לכל התשובות לשאלות חיינו. רק שם אין זיופים ומכך גם אין תקלות. רק דרך שפה זו יכולים כולם לדבר זה עם זה, לשרוד ולהשתכלל. שם המגוון העשיר והנכון, שם מהירות העיכול וההפקה והכל בדקויות הדרושות. שם היכולת האינסופית. לשם אנו, בשיטת אילן לב, מבקשים להוליך.
אם המערכת המוחית הייתה סובלנית וידידותית דיה עם המערכות החושיות האחרות היה בזה שילוב מנצח. הבעיה היא שהמערכת המוחית, אולי דווקא בגלל חולשותיה, היא תאוות שליטה. היא רוצה לשמש שליט-על. התוצאה היא דיכוי המערכות האחרות, ושלטון ללא מצרים. בגלל זה היא סיכוי שהכזיב. בגלל זה היא מלכודת מסוכנת. וזה מצב שאותו אנו רוצים לשנות. ובשיטת אילן לב עם כל הצניעות, אנחנו עובדים על זה...
איפה הן יושבות המערכות האלה?
נראה שהמערכת השכלית מקומה בראש, מרוכזת בחלקי המוח השונים. בעוד שהמערכת החושית מרכזיה פזורים בכל הגוף, ברמת התא. בכל התאים.. נראה לנו גם שכל אחת מהמערכות מקיימת על פי הגדרה נציגויות הפזורות במרכזי הפעילות של המערכת האחרת. כמו היו שגרירויות של אלה אצל אלה, להבטיח דיאלוג יעיל והוגן. ניסיון מעניין לגשר על קיום שפות שונות לטובת העניין כדי לא להגיע להיות מגדל בבל... ניסיון שהדיאלקטיקה של החיים מראה לנו עד כה שאפשר שהוא היה וגם יהיה ניסיון כושל. אולי לא....
אנו כמטפלים בשיטה רואים אפשרות לתרום ככל יכולתנו לשיפור הדיבור בין שתי מערכות העל האלה, במטרה להשיג פחות קונפליקטים, יותר יעילות, יותר סיכוי.
אפשר גם להרחיב כמה דברים. כמו:
המערכת המוחית שלנו מסתמכת על קבוצה מצומצמת מדי של חושים. אלה חושי הראייה, שמיעה, הרחה, מישוש וטעם, שהם פרמטריים, כלומר מזוהים בעיין ומדידים טכנולוגית. שפתם היא שפה של כן ולא ונמדדת בכמויות כגון משקל, מרחק, עוצמה, וכיו"ב. שפה דלה מדי מכדי לבטא ולהבין את מורכבות החיים. שפה דלה כדי כך שכל תמונה שתתייצר ממנה במוח תהייה שגויה!. פרשנויות שאינן מבטאות כהלכה את החיים. פאזל שגוי. מערכת מוחית מוגבלת שמתאפיינת בחסר. מגושמות של קליטה ומגבלות של סידור נתונים, הסקה שגויה, הבנה לקויה ועיבוד נתונים מרושל, יוצרים מערכת שהוראות ההפעלה שהיא מפיקה עבורנו אין בהם מענה הולם לכל צורכי חיינו. נוצרים עיוותים שהחיים אינם יכולים להתפשר עמם לטווח ארוך.. בקיצור, המערכת המוחית לוקה בזיהוי בחסר ובמגושמות בלתי נסלחת של עיבוד הנתונים. אין לה אבחנה מספקת, אין לה דקויות שהמערכת צריכה, ואין לה קיבולת (Capacity) ראויה. אין לה גם המהירות הדרושה לעיבוד הנתונים הרבים הנחוצים להפעלה יעילה של חיינו.
המחשבים הם פיתוח טכנולוגי של הקונספט המוחי, וגם הנשגב שבפיתוחים לא יחרוג ממגבלות הקונספט הזה. גם זה וגם זה לא יכולים לעבד נתונים שהם לא מכירים. כדי לאפשר את עבודתם התקינה הם צריכים לסנן אותם קודם לכן החוצה. הם לא יכולים ללמוד דבר חדש מתוך עצמם. זה מה שקרה למחשבי העל של נאס"א שאמונים על קליטת הנתונים מן החלל, כדי להבין מה קורה שם, ולא זיהו את קריעת האוזון עד שזוהה בעין. האינפורמציה נקלטה טכנית אבל סוננה החוצה כשגויה כדי שלא תפריע בעיבוד הנתונים... קשה לבוא בטענות לגולם הזה כי הוא ממש לא הכיר את האפשרות הזו של קריעת האוזון מראש בטרם קרתה... אבל להסתמך על זה לניהול חיינו זה באמת עלול להיות קטלני. לא כך?
מי שיציל את המוח מטעות גסה כזו היא המערכת החושית. היא שתקלוט תרשום וגם תעביר את הגרעין החוויתי הזה של האירוע אל המוח, בשבילו. היא בנויה לכך, הוא לא. כדי שזה יקרה הוא רק צריך לרצות לקלוט ממנה את הסיפור בכדי שיוכל להביא אותו בחשבון בשעת הצורך, מכאן והלאה. צא ולמד עד כמה יש סביבנו עוד אירועי חיים שהמערכות הטכנולוגיות לא רשמו, יותר מאלה שנרשמו פרמטרית במערכת, וגם לא יירשמו. הכול מפאת התנשאותו וקוצר ידו של המוח, על פי הגדרה...
אפשר להבין מזה שכל ראיית הדברים אצל המערכת המוחית מוטית מראש בהשוואה לזו המתקבלת מהמערכת הסנסורית. המוח הוא החסר באינפורמציה רלוונטית, מגושם בהבנת התמונה הכללית ובהפקת תהליכים. זה מצב שאין בו סיכוי לפרספקטיבה מספקת של ראיית עצמנו כזו הדרושה להבנה מלאה יותר ומדויקת יותר של תהליכים. שפה שאין בה דקויות הנדרשות לדיבור עם כל מרכיבי המערכת האנושית שלנו מבפנים ועם כל מערכות הבריאה שמחוץ. כל אלה הם מלכודות של הטעיה, מתכון של חוסר פרספקטיבה וזיופי מערכת. זהו פוטנציאל קטלני. ושוב, כל זאת על פי הגדרה מראש .
המערכת החושית שלנו היא ההיפך הגמור של זה. יכולת הראייה שלה את הדברים שהיא אינסופית, היכולת שלה לקלוט את התמונה כולה ולחדש הסתכלות זו בכל רגע בדינמיקה מדהימה שתואמת את קצב השתנות הדברים בתהליך שלא עוצר לרגע, הדקויות שבו היא קולטת את הדברים, מהירות התגובה שלה, יכולת עיבוד הנתונים והפיכתם להוראות הפעלה, כל זה במהירויות העולות על מהירות האור, נותנים את התשובה הנכונה הרלוונטית בכל רגע למילוי כל צורכי חיינו בלי הגבלה. הם לא בזבזניים במרחבי האחסון שהם דורשים, והם יודעים לתקשר עם כל מערכות החוץ שאנו תלויים בהם. זה יותר ממשמעותי מאד.
התחושה, החוויה, האסוציאציה והדמיון, הם אלה שמספקים את המענה הנכון לכל אלה. הם הכלים של המערכת החושית שלנו, הם הדבר האמתי.
עד כאן בעניין הזה.
בעקבות כל האמור לעיל מתעורר הצורך לתת את הדעת על קבוצה נוספת של ביטויים ולהרחיב בהם את הדיון, מושגים כמו "האינפורמציה" או "הרעיון" שהם בבסיס כל הדברים שבכאן, ומושג "ההפעמות" (פולס, או דופק) האישיות והקבוצתיות שלנו. אבל זה כבר לדיון אחר.
את נושא "האבולוציה, ומקומנו ביקום" אנחנו עומדים לפתח במאמר נפרד.
לקריאה נוספת על אינטואיציה ברוח השיטה לחץ כאן: